הוא בדיוק סיים משימה דחופה שנהג במעלה הרחוב לכיוון הכללי של הבית והמיטה. הוא היה עייף אחרי עוד לילה של שינה טרופה שנקטעה לפנות בוקר בטלפון, לשיחות האלו היה זמן קבוע מתי שהוא בין שתיים לשלוש בבוקר, הן תמיד היו דחופות ותמיד זר היה מכתיב לו בלקוניות את המיקום והנסיבות. המחיר שלו ושיטת התשלום היו ידועות מראש וגם איכות העבודה, הוא היה הטוב בתחומו ומי שהיה זקוק לשירותיו ידע זאת.
הראש כאב לו, חומרי החיטויי צרבו עדיין באפו. הרעב וחוסר בשינה כבר השפיעו עליו, תמונות הזירה ריצדו לנגד עיניו. הוא היה זקוק למקלחת, ארוחה טובה ושינה. כוסית ויסקי תעשה את העבודה מהר יותר. הבר בפינת הרחוב היה האחרון לפני הפנייה לרחוב שלו, הזדמנות אחרונה לכוסית לפני שהוא מתרסק לדירתו הריקה. הוא החנה את הרכב, אדיש לתמרור האין עצירה, דחף את האקדח לתא הכפפות ויצא.
הבר היה ריק למדי בשעת הערב המוקדמת, רק כמה מהלקוחות הקבועים והמלצריות שהתארגנו להן לפני המשמרת ועכשיו פטפטו בקולניות ליד הבר, קולות הצחוק שלהן הכאיבו לו ברקות והוא התיישב בלאות ונתן בהן מבט מצמית. הרעש נפסק והן התפזרו, מלבדה. הוא הזמין ויסקי, סיים אותו בשתי לגימות וסימן לברמן לסיבוב נוסף, הוא ידע שיזדקק לשלושה לפחות כדי לעמעם את הכאב.
"הי קשוח, יום ארוך?" היא ניסתה לייצר שיחה. הוא הביט בה במבט אטום, רואה דרכה. הוא המשיך להתבונן בה בדממה בזמן שרוקן את הכוסית השנייה, הכאב היה כבר נסבל. הוא השאיר שטר על הבר היישיר אליה את מבטו האטום ואמר: "בואי", לפני שפנה לכיוון הדלת.
היא הלכה אחריו, נכנסת למושב לידו, גופה קפוא וברכיה צמודות זו לזו, הפחד ניכר בה, הוא יכל להריח אותו, הוא הזין אותו. הוא עצר לפני הבית, הוציא את האקדח מתא הכפפות ודחף לתיק השחור שהיה זרוק ברישול על המושב האחורי. היא לא העזה לנסות להציץ מה יש בתיק. הוא יצא ופנה לעלות במדרגות החיצוניות של הבניין, היא טיפסה אחריו לקומה השלישית ונכנסה אחריו לדירה סורקת במבטה את חדר המגורים שהיה מרוהט בצניעות ונעדר כל סממן אישי, החלונות והווילונות המוגפים הסבירו את ריח האלכוהול והזיעה שהציפו אותה. היא היתה מפוחדת ומגורה.
הוא נעלם עם התיק לאחד החדרים וחזר מיד לחדר המגורים, מזג לעצמו עוד כוסית וניגש לכיוונה. מביט בה באותו מבט חודר ואילם, היא הרגישה שהוא רואה לתוכה, שהוא יכול לקרוא את המחשבות הסוטות בראשה וניסתה להסיט את מחשבותיה ללא הועיל, זה היה חזק ממנה, הפחד ממנו השתלט עליה וגרם לה לגל חום במורד הבטן, היא הרגישה איך התחתונים שלה נרטבים ותהתה אם הוא מריח את הרטיבות שלה. הוא עדיין נעץ בה את אותו מבט אטום, היא הבחינה עכשיו גם בפניו העייפות, בתווי פניו הקשים, בצלקת שעיטרה את לחיו הימנית והבינה עד כמה היתה מהופנטת ממבטו.
"יש לך הזדמנות אחרונה ללכת, זה יהיה כואב"
היא לא זזה, מבטה לכוד בשלו, שקועה כל כך בעיניו עד שלא הספיקה להגיב לתנועה שקלטה באיחור בזויות העין. הסטירה הראשונה עירערה את היציבה שלה והיא כמעט שנפלה. הלחי שלה בערה כשהתייצבה שוב מולו, שילבה את ידיה מאחורי גבה וחיכתה לסטירה נוספת. "אפשר עוד אחת אבל חזקה" היא אמרה אינסטינקטיבית והרגישה את הדמעות זולגות על לחייה ואת הרטיבות שלה זולגת על הירך בו זמנית.
