לאחרונה אני מוצא את עצמי נזכר ב׳שיר קניה בדיזינגוף׳, שלמדתי בתקופתי בתיכון.
אני לא יודע למה, אבל השיר הזה הוא אחת מהיצירות שנתקעו לי בראש מהתקופה הזאת, ביחד עם ״פגישה, חצי פגישה״ של רחל המשוררת.
בזמנו, לא ממש התחברתי לשיר. ידעתי מה לכתוב עליו במבחן כדי לקבל ציון טוב, ושיננתי את מה שצריך כדי שהמורה תהיה שמחה.
ועדיין, משהו בשיר עקצץ בי. שמתי אותו בבוידעם של המוח כדי שאולי אזכר בו שוב בהמשך.
אחרי לא מעט שנים, אני מוצא את עצמי מזדהה איתו יותר ויותר.
עם חוסר היכולת להתאים את עצמך לציפיות שהמקום שם עלייך, ואולי אפילו לציפיות שאתה שם מעצמך.
כל אדם רוצה להכות שורש בחברה מסויימת, בברנז׳ה, בקהילה.
אבל באיזו חברה?
האם אני מנסה להתאים את עצמי, ולשפר את עצמי בשביל להתאים לקבוצה מסויימת, שאני שואף להיות בה, או שאני באמת מאמין שאני שייך אליה, ותהליך ההשתפרות והשינוי שאני עובר טבעי, ונועד לשייך אותי למקום הנכון?
עם כל הציפיות שיש לי מעצמי בנוגע לזוגיות, מיניות, הצלחה כלכלית, וחוויות תרבותיות, כמה מזה נובע מתוך צורך להגיע לשלמות? כמה מזה נובע מתוך סקרנות? וכמה מזה נובע מתוך צורך טהור ואמיתי, לחוות חוויות שאני שואף אליהן, מבלי הסטיגמה והטיקט החברתי שמוצמד אליהם?
ואם בכל זאת אני לא מתאים לברנז׳ות שאני מבקש להשתקע בהן, האם בכל זאת כדאי להמשיך לדחוף אותי קדימה אליהם?
במקרים האלה נשאלת השאלה הקשה יותר - מה קורה אם הוסללתי לכיוון הלא נכון? האם אוכל להתגבר על המשקעים שאיתם נולדתי כדי להגיע למקומות שלא הוסללתי אליהם? ואם כן אגיע, האם האנשים שהגיעו לשם כי הם החליקו במורד הדרך יבינו את האתגר?
קניתי חנות בדיזינגוף
כדי להכות שורש
כדי לקנות שורש
כדי למצוא מקום ברוול
אבל
האנשים ברוול
אני שואל את עצמי
מי הם האנשים ברוול
מה יש באנשים ברוול
מה הולך באנשים ברוול
אני לא פונה לאנשים ברוול
כשהאנשים ברוול פונים אלי
אני שולף את השפה
מלים נקיות,
כן אדוני,
בבקשה אדוני,
עברית מעודכנת מאוד,
והבתים עומדים כאן עלי,
גבוהים כאן עלי,
והפתחים הפתוחים כאן
בלתי חדירים לי כאןבשעה אפלולית
בחנות בדיזינגוף
אני אורז חפצים
לחזור לפרוורים
ולעברית האחרת