מילים מילים

קבעתי להפגש הבוקר עם מישהי שמאד מטצאת חן בעיני. מטרת המפגש הייתה מאד לא תמימה. 

אז התארגנתי, דמיינתי ואפילו פינטזתי על איך הדבר הזה יראה. 

ואז היא ביטלה. 

בסוף, זה אוסף רגעים.
המלחמה האינסופית הזו שהובילה לתקופת מילואים אינסופית שאני מניח ששינתה את כולנו, היא אוסף של רגעים. חלקם מצחיקים, חלקם רעים מאד וחלקם סתם מתקיימים להם בזכרון ונתונים לפרשנות משתנה.

אז הלילה נזכרתי ב"נקיק" כפי שקראנו לו. הנקיק היה איזור הררי בו הקמנו אסופה של עמדות אי שם בחורף של תחילת המלחמה על הגבול הצפוני. ממש על הגבול.
זה עוד היה בימים הראשונים בו היית בטוח שכל רגע ההם נכנסים עם הקומנדו הדרקוני שלהם ויורקים להבות אש לכל כיוון.
בכל אופן, אותי באותם רגעים, ההם לא עניינו כלל. גם לא הפצמרים והרחפנים שלהם.
לי היה קר מאד ורטוב. התחושה הייתה של שוּחות במלחמת העולם הראשונה (אני מניח. לא הייתי). גשם זלעפות עם טיפות חבלניות, טונות של בוץ וממש ממש קר ואתה פשוט מנסה להתחבא בתוך עצמך.
באותם רגעים חששתי מהיפותרמיה של שוכני הנקיק. איך לעזאזל מטפלים במישהו אם אני בעצמי קפוא לחלוטין?
בשלב מסוים בעודי מתבוסס בבוץ וביגון, ראיתי מבעד לגשמי האימה, את בצלאל מצוות 2.
לפחות חשבתי שראיתי אותו. הוא סחב על גבו במעלה הנקיק משהו שנראה כמו מקרר ענק.זה היה מנוגד לכל הגיון.
נעליו הצבאיות שוקעות בבוץ אבל בצלאל מתקדם עם המקרר. צעד צעד.
לעצמי אמרתי שאין סיכוי. נו, זה הקור מדבר. אני בטח הקורבן הראשון למצב המטומטם הזה.
מירפקתי את א' החדל אישים שישב ורעד לידי, הצבעתי לעבר דמותו של בצלאל ושאלתי בשתי מילים "זה אמיתי?".
אני זוכר שההוא הסתכל וענה לי "אתה חושב שיש שם אוכל במקרר הזה"?

יש סיפורים שצריך להתחיל אותם מהאמצע. ההתחלה פשוט מיותרת. זה לא ככ מעניין שישבנו יחד בבית קפה מול הים וניגבנו שקשוקה וטחינה והיית כל כך סקסית אל מול הכחול הגדול. הבטתי עליך כשאת מרכיבה את משקפי השמש הפלצניות וכל מה שבאמת רציתי לעשות זה להוריד אותם. ואותך. לא בהכרח בסדר הזה. 

ואז הלכנו לאורך הטיילת החדשה והמהממת וזה לא הרפה ממני. כאשר נשענת על המעקה מול הים דמיינתי איך אני מוריד בכח את מכנסיך ומפליק לך בעוצמה. מבט הפליאה על פניך פרייסלס. גם עכשיו כשאת קוראת את זה. התחת שלך מופנה אלי וכך, מול העוברים ושבים, חבטה. ואז עוד אחת. עד שהישבן הסקסי שלך מאדים. 

ואז ליטוף עם כף היד ולחישה באוזן אודות כל מה שצפוי לקרות. 

הזין שלי, שגדול מכל חניון ביפו, מתחכך בתחת שלך. החגיגה מתחילה. 

יש בי כרגע מאגר נאה של חשקים. תשוקה עזה לזימה ותאווה לחיים. 

יצאתי לריצת בוקר מהבילה על מנת למתן מעט את הדבר הזה שפועם בי. להעלות דופק ואולי להוריד מעט את הרצון החייתי הזה. 

 לא עבד. 

ולפעמים, אני באמת אבל באמת לא מבין כלום ורק רוצה לחבק אותך ואולי לקחת ממך חלק מהכאב והפחדים. הלוואי והייתי יכול. 

לפני כשבועיים הכרתי אותה במילואים.זה התחיל בהתכתבויות ברשת החברתית. 

היא לא מפה אבל מסתבר שניתן למצוא קינקיות חריגה גם מחוץ לכלוב.

מהמון סיבות אין לי כמעט בדסמ בחיי. אין לי פניוּת לזה וגם אם היה, כנראה שזה לא היה עובד משהו. נסיון העבר מלמד. 

בכל אופן, התכתבנו מלא. אני והגברת. טונות של זימה. תסריטי סקס מופלאים ממש. יצירתיות עד אין קץ. כל מה שמסך הטלפון יכול לסבול וגם מה שלא. ממש השתלטות על הפנטזיות הכמוסות שלי. חשבתי שהן נעולות איפהשהו. טעיתי. היא ידעה הכל. 

ואז, ביום חמישי האחרון, בדרך הביתה - נפגשנו. התרגשתי. חייכתי מבויש למדי. "אתה חמוד" היא העירה בהתחלה. אני מודה שלא רציתי להיות חמוד. אחרי קפה ושיחת סרק היא רמזה שאנחנו בשלים להתקדם.

על הברכיים, ביקשתי. ידיים מאחורי הגב. כן פיטר, היא השיבה בנימה שהעמידה לי את הזין לגבהים שלא הכרתי. 

ואז, כשהזין שלי עמוק בגרון שלה, וטוב לי מאד, חזרתי לעזה והופ אני בגיהנום.  

אחרי התנצלויות רבות, נסעתי הביתה והבנתי כמה אני דפוק. 

כמה נדפקתי. רבאק

זו אינה תקופה טובה. מהפריזמה הצרה של מדיי הירוקים - מעט מאד תקווה מנקרת באופק. 

אתמול בלילה, חצי בוקר, אחרי מבצע כלשהו - פינטזתי בדסמ. 

זה מוזר לחשוב על דברים כאלו כאשר סנטימטרים משמאלי נוחר חבר א' וסנטימטר מימיני חבר ב' ממלמל בשנתו. 

ובכל זאת פינטזתי. איכשהו בדמיון אני חוזר לאירועים שחוויתי לפני שנים רבות.

בעצמי, כבר לא בטוח שאלו אכן קרו או שהיה זה רק דמיון. אבל זה נעים. מאד נעים.  

על הפרסום הקודם שלי. הדרך להשלמה עוברת דרך מודעות. הדרך למודעות עוברת דרך כתיבה. 

שתגמר המלחמה השפיות תחזור 

שוב לא קוהרנטי אבל זה מה יש נו. 

שעות אחרי הכניסה הראשונה שלי לעזה הבנתי שלא אצא משם חי. ואם אצא חי אז בטוח פצוע. קטוע גפה כלשהי. משהו בטוח. אי אפשר אחרת. זה הרי קורה לכל הסביבה שלי ובסופו של דבר יגיע גם אלי. ופחדתי. אלוהים כמה פחדתי. סיירת בתחת שלי.

יותר ממה שפחדתי להיפגע, פחדתי שלא אתפקד. שלא אגיב בזמן. שלא אהרוג את מי שצריך להרוג ולא אציל את הזקוקים להצלה. או גרוע מזה - שבבלאגן העזתי אפגע במי שלא צריך. המחשבות פירקו לי את הנפש. 

ואז, פתאום, המחשבות שלי שינו כיוון. בעיני, זה סוטה ומעוות אפילו בשביל האתר הזה.

התחלתי לחשוב בדסמ. התחלתי לחשוב שליטה. הכל בהקצנה ובהגזמה. בדסמ ברוטלי וחסר התחשבות. אקטים "רעים" ששיככו לי את הפחדים כמעט לחלוטין. וככל שהסיטואציות היו קשות יותר, כך גם הבדסמ בראשי. 

זהו. אין פואנטה.

הלוואי ונצא משם. הלוואי ואצא משם. 

תוכן מעט מבולגן. לא קוהרנטי. 

לא יודע איך זה קרה אבל המקום הזה (הכלוב), נהיה מעין עוגן מחשבתי עבורי (כקורא). זה מקום אליו אני חוזר ומסיבה לא מובנת נוסך בי סוג של בטחון. 

כאשר כל היסודות מתפוררים וגופי דואב כבר מטעויות אני חוזר למקום המטורלל הנהדר הזה ומוצא פה לא מעט שלווה. 

כן. זה נכון, תקופת המילואים הלא נגמרת שלי העלתה בי יצרים ומחשבות מיניות אלימות למדי שכנראה זו הפלטפורמה בה הן יראו איכשהו הגיוניות. תחושת המוות שאופפת וסובבת אותי כל כך הרבה זמן העלתה לעיתים דווקא תחושה של חיוּת ורצון בהול לממש את אותה חיוּת אולי בבחינת ה"מחר אולי אמות" כמו חלק מחבריי ואני רוצה להספיק לחוות ולהתנסות בדברים בהם לא העזתי מעולם, אבל כרגע, לפני עוד מבצע מטופש, הכל נראה טפל. חסר משמעות. 

אולי מחר אחשוב אחרת.