מסתבר שאין הבדל בין החול האין סופי לירוק הפסטורלי, שניהם שוממים ממגוון ומפתיחות מינית.
מסתבר שהקצוות הינם עבור הרוח...והמרכז עבור הבשר.
פוליאמוריה, ריבוי אהבות, מחול ברוח, החיפוש אחר הנשיות והחיבור העצמי. האוויר הדליל והייבש מרומם את הנפש ומייבש את התאוות.
מה קרה ללחות כפי שיש במרכז?! הלחות בין הרגליים, הלחות בראש, בגוף? מה קרה להבנה שבהתמסרות טוטאלית נוצר החיבור העמוק ביותר לנשיות שבך?! חיבוק הטבע הינו לנשמה...אך מה קרה לנפש? הנפש הבהמית, היצרית, העזה, שדורשת, שנותנת ומוותרת על הכל בו זמנית לחוות חוויות רוחניות בגוף ובעצמות? הרי כל עץ הינו מזבח להתמסרות ועקידה; וכל דיונה מיטה מלטפת וחמה.
ובסוף... "עינים להם ולא ייראו". העובדות מדברות בעד עצמן, הצפון והדרום צחיחים מתאוות הבשר; כנראה שצריך אווירה סואנת ורועשת כבמרכז לעורר את השקט הפנימי שבהתמסרות.
הסדומי הצודק