אני הבכור, יש לי אח אמצעי קטן בשנתיים, הוא החיים שלי, אח מהספר ואחות קטנה בתשע שנים.
את אחותי אני גידלתי בהרבה מישורים. החל מלהחליף לה חיתולים ולרחוץ באמבטיה כשההורים יצאו, להאכיל אותה בבקבוק, כל בוקר רצתי אל הלול שלה עם כל מילמול קטן ואם תשמע ממני רצינות בשנייה זה כאשר היא צריכה אותי.
בשישי האחרון היא הגיעה בבכי, ויצאה כמו משוגעת נורמלית רגילה.
כמו שניתן להבין זאתי למדה ממני ומאחי ביטחון של בנים וגדלה יצור נשי די מדהים. עוד כשהייתה קטנה לא היתה רואה אנשים גדולים בעיניים, לא בקטע חצוף אבל לא מפחדת.
למשל, בכיתה ג הלכה עם חברה שלה מכיתה ב ללונה פארק ורצו לעלות לסיבוב ברכבת ההרים. אחותי תמיד היתה גבוהה אולם החברה שלה היתה נמוכה ושונה ממנה פיזית, כהה יותר ומתולתלת.
הבחור השומר על הכניסה לרכבת ההרים מסמן לאחותי הקטנה עם היד: מה עם זאת הקטנה?
היא מתקרבת לאוזנו ולוחשת לו, זו אחותי הקטנה, היא קצת פגומה, תן לה להיכנס איתי. אתם מבינים? בגיל תשע.
היא גם יפה לדעתי ואני כמובן לא אובייקטיבי, ובמישור האישיות היא לטוב ולרע אש.
אקיצר שולחת לי ווצאפים מהבוקר מה איתי, איך היה ואני שולח לה את החתך של הניתוח בלי בולבול.
אז היא מפנימה שלא הורידו אשך אלא שהוציאו את תכולתו ושמו שתל ככה שזה נראה נורמלי.
אז שלחתי לה תמונה, את זו שהעליתי כאן, רק שק בלי כיפה, איתה ברור לי שאני יכול.
אז הפסיכית הזו ישר מתחילה להתגלגל מצחוק ויורדת עלי, תגיד לי מה זה הדבר הזה? תגיד לי, ככה זה כשלא עומד לך? קוראת לבעלה לראות ומתחילה, מאמי תגיד אתה מקנא כשאתה רואה דבר כזה? ואז שניהם מתחילים להתלבט. אקיצר חיובי אבל הבת אדם קרועה. בנאדם נכה אשך רוצה חוות דעת, אנשים און ליין מחזקים ונותנים פידבק והיא מתחילה שכונה.
בכל מקרה עברו רופאים, כנראה שאשתחרר מחר. בהנחה שכל הסמים ששמו בי יתנדפו אני די צופה ל 24 שעות של פנאן בית חולים. מבחינה פרוצדורלית עדיין צריך לעשות לי סיטי מתישהוא.
כשאני חושב על זה יש מצב שאני יכול לתת זרע. אני אעשה סיבוב לקומה 2 מחלקה ג רגע. אתמול הבילבול עם הניתוח גרם לי לפספס את השעות שלהם. רק אשאל את האחות אם זה בכלל בסדר או שאסור לי.
