איש המגהץ!

בריאות ורפואה שלמה לכם וליקיריכם.

שלעולם תשמחו ותרוו נחת.

יברככם אלוהים.

אהבה.

זו היתה הפעם הראשונה שלי בחדר ניתוח.

התמונה האחרונה היתה בקומה מינוס שתיים בחדרי הניתוחים, היכן שמזהים אותך, אתה מדבר עם המרדים עם הרופא, כמה שניות על הפרוצדורה ומזניקים אותך לחדר ניתוח.

חדר ניתוח הוא חללית. חללית.

נפתחות דלתות לחדר ענק, לפחות ארבעה אנשים על מחשבים מסביב כשמגלגלים אותך פנימה וצוות עוד מצטרף. מיטב הטכנולוגיה האנושית, שלושה פנסים עצומים במרכז להאיר כל פינה הכי קטנה היכן שצריך, מיכשור צינורות, גזים וסוללת טילי פטריוט (סתם).

מרגע שנכנסת הכל מתקתק. מעבירים אותך למיטה צרה ערום, מכסים בבד מחומם. ומתחת לפנסים העצומים. אתה בהכרה עדיין ומעכל שאתה המופע המרכזי בכל הברדק החללי והמקצועי הזה.

מביאים שני מתקנים להנחת הידיים לצדדים, קושרים את הזרועות מעט כדי שלא תזוז מתוך שינה ומחברים כל מיני מכשירים. לחץ דם, סטורציה, דוקרים ומכניסים מחט. מסדרים מכשירים ומדברים בקאז'ואל כשאתה מבין שאין אחורה. עוד כמה דקות כשאהיה אאוט הם פותחים לי תבטן מחטטים מנתקים ושולפים לי אשך. מתחיל להיות לי מעט קר ואני אומר להם שקצת קר לי. בשניה מביאים לי צינור שפולט אויר ב 25 מעלות ליד בית החזה, בשניה אתה בסדר.

המרדים שם לי מסיכת חמצן על הפנים, לא מהדק, מניח בערך ואומר לי שזה רק חמצן. אני עונה לו, אני מכיר אתכם מהאנטומיה של גריי. הוא אומר לי לא עידו, אנחנו מקצועיים לא טלויזיה, אנחנו מרדימים אותך דרך הוריד ולא נעבוד עליך בעניינים האלו.

אני אומר וואלה, אז אני לא אדע כשזה מתחיל?

עונה לי המרדים אתה תרגיש ממש מעט ולמעשה זה מתחיל עכשיו.

הם מתחילים לזרוק באויר מילים שעה, כמויות חומרים, לחץ דם ואני מרגיש מתמלא במשהו שאופף את כולי, אני עוד מספיק לחשוב לי שזה בטח זה....

התעוררות בהתאוששות.

פסגת הטכנולוגיה. כבוד לאבד אשך כך.

תודה לכולכם.

הבנו ששיעול כואב לי בחתך וממש לא מתחשק לי להפעיל שרירי בטן עכשיו.

קצת כואב ללכת, מדרגות וכו, לא היסטרי אבל אם אפשר בלי שרירי בטן תחתונה אודה ממש.

חן חן.

לפירה המבורגר וקישואים.

כיף!

בתיאבון.

אני עדיין תחת השפעות נרקוטיות בוודאות. כולי מסוחרר, מבוחל, נרדם ויש דברים שאני נמנע מלכתוב כי ברור לי שאני עוד לא חד מספיק. הסתכלתי על דברים קודמים שרשמתי ומזל שהייתי אינפורמטיבי יחסית.

אני לא אוהב להיתקע ולא לזוז, אני גנן וכאשר אני בריא אני מאוד אוהב את המשימתיות בעבודה היות ואני מסתלבט רק בבית. אם אני בעבודה כדאי שתהיה רשימת משימות ברורה, אני לא יושב בשמש סתם, אני מפחד מהעולם, אני יושב רק בבית.

אני כמעט נרדם, אינפורמטיבי;

הייתי עם ברק הגולנצ'יק ואישתו בפינה היפה שגילו לי עליה. הם חמודים. יש להם שני קטנים, גילאי חיתולים בהפרש של שנתיים. היא עושה חיל איתם לבד בחופש ותומכת בו. מין העתיד כבר אמרנו?

הם בשלב החמוד בו הם חווים את קסם החיים הקטנים ביחד, הוא חתיכי, מעט אינדיאני, בגובה שלי כמעט ויותר מאסיבי, כולו שרוף ומשחות על הפנים והוא מסתכל עליה כמו אימוג'י לבבות מאוהב.

הם חולקים ומשתפים כולו אומר לה שהוא בסדר גמור וזה כלום, לא הפצצה לריאה, לא שאיפת עשן השריפה, לא הכוויות, הכל סבבה, רק תהיי חזקה. את אהובה.

זה מה שמטריף אותי. ככה אנחנו צריכים להישאר כל הזמן. לא זה חפרני, אני לא בנוי לזה עכשיו.

אז עליתי למחלקה כי נגמרו לי הכוחות, מתישהוא בקרוב יהיה אוכל, בטח אחיות או רופאים וכולי בין נים לנים.

שותף שני שכבר משתחרר ממני הביתה ובטח יהיה היום אדם חדש להכיר. 

אני צונח לגמרי. אהבה.

אני יושב כאן ופתאום חש במעבר אויר בין הבטן התחתונה לאשך התותב המלווה ברעש צפצוף מצחיק. אני זז טיפה וזה קורה שוב.

קצת מוזר, שוב כאב עמום פסיכולוגי באשך שאיננו.

מה שבטוח לשנות תנוחה.

לא רוצה שיבוא אלמר פאד לצוד את הברווז החדש שגיליתי בי.

החיים... :)

הצטרפו אלי ברומנטיקה

ומוזיקה.

אני אוהב את כולכם. 🤎

אני לא משתחרר היום אלא מחר.

תיכף אני מתחיל לבדוק גבולות גזרה.

אוכל של בוקר :)

אני הבכור, יש לי אח אמצעי קטן בשנתיים, הוא החיים שלי, אח מהספר ואחות קטנה בתשע שנים.

את אחותי אני גידלתי בהרבה מישורים. החל מלהחליף לה חיתולים ולרחוץ באמבטיה כשההורים יצאו, להאכיל אותה בבקבוק, כל בוקר רצתי אל הלול שלה עם כל מילמול קטן ואם תשמע ממני רצינות בשנייה זה כאשר היא צריכה אותי.

בשישי האחרון היא הגיעה בבכי, ויצאה כמו משוגעת נורמלית רגילה.

כמו שניתן להבין זאתי למדה ממני ומאחי ביטחון של בנים וגדלה יצור נשי די מדהים. עוד כשהייתה קטנה לא היתה רואה אנשים גדולים בעיניים, לא בקטע חצוף אבל לא מפחדת.

למשל, בכיתה ג הלכה עם חברה שלה מכיתה ב ללונה פארק ורצו לעלות לסיבוב ברכבת ההרים. אחותי תמיד היתה גבוהה אולם החברה שלה היתה נמוכה ושונה ממנה פיזית, כהה יותר ומתולתלת.

הבחור השומר על הכניסה לרכבת ההרים מסמן לאחותי הקטנה עם היד: מה עם זאת הקטנה?

היא מתקרבת לאוזנו ולוחשת לו, זו אחותי הקטנה, היא קצת פגומה, תן לה להיכנס איתי. אתם מבינים? בגיל תשע.

היא גם יפה לדעתי ואני כמובן לא אובייקטיבי, ובמישור האישיות היא לטוב ולרע אש.

אקיצר שולחת לי ווצאפים מהבוקר מה איתי, איך היה ואני שולח לה את החתך של הניתוח בלי בולבול.

אז היא מפנימה שלא הורידו אשך אלא שהוציאו את תכולתו ושמו שתל ככה שזה נראה נורמלי.

אז שלחתי לה תמונה, את זו שהעליתי כאן, רק שק בלי כיפה, איתה ברור לי שאני יכול.

אז הפסיכית הזו ישר מתחילה להתגלגל מצחוק ויורדת עלי, תגיד לי מה זה הדבר הזה? תגיד לי, ככה זה כשלא עומד לך? קוראת לבעלה לראות ומתחילה, מאמי תגיד אתה מקנא כשאתה רואה דבר כזה? ואז שניהם מתחילים להתלבט. אקיצר חיובי אבל הבת אדם קרועה. בנאדם נכה אשך רוצה חוות דעת, אנשים און ליין מחזקים ונותנים פידבק והיא מתחילה שכונה.

בכל מקרה עברו רופאים, כנראה שאשתחרר מחר. בהנחה שכל הסמים ששמו בי יתנדפו אני די צופה ל 24 שעות של פנאן בית חולים. מבחינה פרוצדורלית עדיין צריך לעשות לי סיטי מתישהוא.

כשאני חושב על זה יש מצב שאני יכול לתת זרע. אני אעשה סיבוב לקומה 2 מחלקה ג רגע. אתמול הבילבול עם הניתוח גרם לי לפספס את השעות שלהם. רק אשאל את האחות אם זה בכלל בסדר או שאסור לי.

האחיות אומרות שזה כמו שצריך. משעמם לי בחדר אבל תיכף סיבוב אחיות ורופאים וקצת חלושס לי ללכת בלי אוכל על התרופות. אז אשמע מוזיקה ואנקר עד שיהיה חדש.

בא לי לזוז יותר. יש לי קוצים בטוסיק.

בוקר טוב לכם