אני עדיין תחת השפעות נרקוטיות בוודאות. כולי מסוחרר, מבוחל, נרדם ויש דברים שאני נמנע מלכתוב כי ברור לי שאני עוד לא חד מספיק. הסתכלתי על דברים קודמים שרשמתי ומזל שהייתי אינפורמטיבי יחסית.
אני לא אוהב להיתקע ולא לזוז, אני גנן וכאשר אני בריא אני מאוד אוהב את המשימתיות בעבודה היות ואני מסתלבט רק בבית. אם אני בעבודה כדאי שתהיה רשימת משימות ברורה, אני לא יושב בשמש סתם, אני מפחד מהעולם, אני יושב רק בבית.
אני כמעט נרדם, אינפורמטיבי;
הייתי עם ברק הגולנצ'יק ואישתו בפינה היפה שגילו לי עליה. הם חמודים. יש להם שני קטנים, גילאי חיתולים בהפרש של שנתיים. היא עושה חיל איתם לבד בחופש ותומכת בו. מין העתיד כבר אמרנו?
הם בשלב החמוד בו הם חווים את קסם החיים הקטנים ביחד, הוא חתיכי, מעט אינדיאני, בגובה שלי כמעט ויותר מאסיבי, כולו שרוף ומשחות על הפנים והוא מסתכל עליה כמו אימוג'י לבבות מאוהב.
הם חולקים ומשתפים כולו אומר לה שהוא בסדר גמור וזה כלום, לא הפצצה לריאה, לא שאיפת עשן השריפה, לא הכוויות, הכל סבבה, רק תהיי חזקה. את אהובה.
זה מה שמטריף אותי. ככה אנחנו צריכים להישאר כל הזמן. לא זה חפרני, אני לא בנוי לזה עכשיו.
אז עליתי למחלקה כי נגמרו לי הכוחות, מתישהוא בקרוב יהיה אוכל, בטח אחיות או רופאים וכולי בין נים לנים.
שותף שני שכבר משתחרר ממני הביתה ובטח יהיה היום אדם חדש להכיר.
אני צונח לגמרי. אהבה.
