הגננת אמרה שהבכור שלי יודע הכל.
שהוא אמר לה שאבא לקח את הבגדים והארון שלו ריק והוא הולך מאיתנו.
אני בוכה רק מלכתוב את זה. הייתי עובר הכל כדי לא לשבור לו את המסגרת.
דיברתי עם גרושתי לעתיד. אמרתי לה שאנחנו אוספים אותו ביחד ושתחזור הכי מהר שהיא יכולה.
לפני זה רבתי עם אחי ועם אמא שלי.
לא נעים לי אבל זה היתרון כאן, אפשר.
אמא שתהיה בריאה פלופה. לא באשמתה, בת של ניצולי שואה, היטלר, ברדק וסלט נפשי.
היא תיתן מהפה שלה עבורי בשניה אבל אהבה או ביטחון אין. היא בחוסר הבנה תפגע בנפש שלי כמנגנון התגוננות. זה נמשך עד היום ואתה כל הזמן צרוך להסביר וזה קשה.
אתה לא צריך או אמור להסביר למה אתה אמור לקבל אהבה וביטחון מאמא או מדוע אתה קצר כשאתה שומע ההיפך הגמור.
אחי נשמה גדולה. הדבר היקר לי בחיי ללא ספק. הוא נותן עבורי הכל ואני מקווה שהוא מרגיש כך גם.
הוא אדם שלעיתים כשהוא רוצה משהו מאוד, יכול להיות פחות רגיש לסביבה וזה כמעט לא קורה לו איתי.
מצד שני פתרתי הכל ואני לא מת עדיין :)
החיים האנושיים הם מאבק תיאוריות נכונות לגבי הדרך.
אני אמור לשנן לבני את מה שלימדו אותי בצירוף שיקול הדעת שלי. לגבי המטרה, קודם תלמדו לצעוד בדרך.
לפחות לדעתי.
חזק.
