סופש עם הילדים היה נהדר.
מאוד מעייף, התחלנו חמשוש ישר אחרי העבודה שלי אבל שני המושבניקים האלו בעיר זה ענק.
צמד חמד, בני 6 ו 5 חושבים שכל העולם זה משחק.
חולקים את דעתם על כל מה שעובר לידם ולא מתביישים לגחך ולהצביע ("נכון מגיע לו?").
הם לא מבינים למה יש מלא מכולות בכל מקום במקום רק אושרי אחד (הבעלים של הצרכניה במושב, לא חבל על המקום?).
הם כל הזמן רוצים ללכת יחפים כי הם לא מפחדים מינבוט (עץ קוצני שצומח מהאדמה בכל מקום במושב), אז צריך להסביר להם שבעיר יש זכוכיות מסמרים ומלא שיט על המדרכה וזה מסוכן.
במושב אף אחד לא חוגר חגורה ברכב, רק אחרי השער הצהוב ולא יושבים על הבוסטרים. שני אלו כל הזמן, אבא צריך חגורה? אפשר לנסוע עליך?
מתחשק להם תפוזים אז הם ילכו לפרדס של אדי בעיר ויקחו ממנו קצת אבל רק מה שנופל על הרצפה כי אסור לקטוף כי זו הפרנסה שלו.
לוקח לי בדרך כלל שעתיים להחזיר אותם ולחזור לעיר וזה אם אני מוצא חניה בקלות. אתמול בערב הייתי צריך גם לשבת על אקסלים עבור העבודה.
אני לא בוכה בדרך כלל ובמקרה שלי אין על מה או על מי. כל פעם אחרי שהם הולכים אני בוכה מאהבה.
אנחנו אוהבים כל כך וכל פעם לעבור מהאושר הקירבה והחום הזה ללבד שלי מהם זה פשוט הזוי.
אבל אהבתי, חיבקתי, חינכתי, הסברתי, שמתי גבולות, הראיתי דרך ובעיקר שמחנו כל כך ביחד...
Im already missing the guys
שבוע טוב
