מה אני רוצה לכתוב.
אז מה, זה לא שאני מבזבז את הדיו של הכלוב.
אין לי מושג אז נתחיל אינפורמטיבי.
אני די קאובוי כזה. תמיד אהבתי את הלבד שלי. אני מסתדר עם חברות אנשים אבל אני לא אוהב את האינטרסים, אני בסופו של דבר מתבאס.
כל העניין הזה של מושב וגננות די התלבש על סחבק כמו כפפה על יד מבחינת השקט ולהיות אחראי על עצמי, מבחינות אחרות כמו שיווק ולרוץ בעצמי אחרי כסף, אני עוד טעון שיפור.
מה שחיובי הוא שאחרי שהגיעו הילדים אני יותר רוצה כסף או צריך או לא יודע מה. זה לא שאני חושב שחייבים את כל השטויות שילדים מקבלים היום. זה עושה אותם יותר חלשים לדעתי. אבל לא הייתי רוצה שיהיה משהו מהותי שיחסר להם.
היום קיבלתי לקראת החתימה על הסכם הגירושין את חשבון העו"ש של גרושתי שתחיה בשנה האחרונה. וכמובן שזכיתי גם באמא שתהיה בריאה על קוצים רוצה לנשוך לה בצוואר עד שישפריץ דם.
אני סתם הולך לאבד אנרגיה איזה יומיים, צריך להתכונן בראש, לנשום עמוק ולהוריד אותה מהירח שהיא בוודאי כבר עליו.
המצב במשק די ברדק ומראש לא ציפיתי להיות איזה מטאור בענף התארים שהוצאתי, תמיד אפשר להתפשר אבל אני די צריך לחשוב על האופק ולהתחיל שכיר סתם עכשיו זה די להסתמך על מזל ולא לקחת את ההגה בידיים, מן הצד השני זה בטוח.
מבין כל הברדק, עורכי הדין, הכסף שלא ממש שוחים בו פרפר, הגירושין מזוגיות שהיא די עלבון לערכים שהיא אמורה לייצג, הצורך להמשיך עם אדם שחושב רק על עצמו עקרונית, שורד על כל המשתמע מכך ערכית, בשותפות בגידול ילדיי ובעיקר מול הלא ידוע,
אני יושב לי כאן, אור קטן מהמטבח מאיר את החדר.
יש לי כאן שניים. בנים, צמודים.
עם כל אחד יש לי משימות אחרות, פחדים, תקוות, תקשורת, טעויות. אלוהים עדי שלא חלמתי עליהם בלילות נעורי, אפילו די פחדתי מהאחריות. אבל כשהם כאן, ברור לי שכל השאר שטויות.
המתנה הכי גדולה והכי רומנטית זה לצאת לעבוד בכל דבר כדי למלא את המקרר שלי לפני שהם באים. לקום מהספה כי הם רוצים מים באמצע השינה. לישון על הדובי כי יש לי שתי כריות (כרגע, אל תוציאו ממחטות יא עירקים זקנים מי הולך עם ממחטות בד?) ללמוד להטעין רב קו בגיל 45 כי אני רוצה שיהיו להם חוויות והרכב איתם במושב.
אז וואלה אני די סטלן, קצת מתבאס מהחברה שלנו ולא שוחה בכסף אבל חמסה חמסה, הכל יהיה טוב.
רק שאזכה לשנן להם מה שאבא שינן לי ואני ממתין למלאך בחיוך.
חג אהבה שמח.
אני אוהב בוודאות וזה הכל.