אני מקווה שבזאת סיימנו את פרקי האירועים שנופלים עלי רנדומלית למספר השנים הקרובות.
המשימה כעת מעבר לרגיל שישנו על השולחן היא להרים את הנפש.
אתם תמכתם בצורה מדהימה, אנשים שאני לא מכיר מוכנים להביא לי אוכל של בית. מצד שני היה לי קשה עם המשפחה. בכמה מישורים נדמה לי שאני לבד ואני מאוד לא אוהב את הקונספט.
אני לא בטוח למי אני מנחיל את הדרך, מי רואה אותי ואת ההתנהלות, את המאמצים.
סבבה לי להתגבר על סרטים מבית אמא, לשנות דפוסים עבור ילדיי, שלא יגדלו כמוני.
מצד שני אני חי איתם? אני מגדל אותם? מישהו רואה את המאמץ? את הערכים?
מה ההבדל ביני לבין סודני ששולח כסף לחו"ל?
אני בטח אשתחרר מהמחשבה הזו אבל פתאום היה לי נדמה שאין לי כלום. גירושין זו מכה קשה.
אני מניח שאם הייתי כבר עומד על הרגליים זה היה נראה אחרת. אולי משום שאני כל הזמן נתקע אני קצת מתבאס.
יאלה יהיה טוב.
תודה על הכל. בריאות.
