בגדול בתור זכר די נגזר עלי לחיות בקונפליקט.
רוב היצורים על הכדור נלחמים להביא את הדור הבא ורוב זכרי האדם ביניהם. על מנת שאוכל להביא את הדור הבא נקבה צריכה לבחור בי. כאן מתחיל הברדק.
עקרונית על הנייר בוחרים בזכר אולד סקול.
היצור הגס, שפחות מתעסק ברגשות אלא במה שצריך לעשות. היצור שנדרש לא לראות בעיניים בתחומים מסויימים, שלא נשבר, שניתן להישען עליו כשצריך, המשלים לנקבה. זה שנותן לה ביטחון ויודע לתפוס אותה ולהרגיע בכל הדרכים.
הצד השני הוא זכר מודרני;
רגיש, מקבל דרך שהוא בכלל לא רואה או מבין, שם לב לדברים שלא מדברים אליו, מחזר ואוהב, מחובר לרגשות, מדבר, מקשיב, רואה את צבעי הקשת בין השחור והלבן של לתפוס רחם ולהשפריץ בו.
אני שם לב שאני לא מאפשר לעצמי דברים שעשיתי פעם. אם בתור נער יכולתי להגיד משהו מסויים, היום אולי ארמוז באותן נסיבות. אם פעם ניגשתי, היום אעשה לייק.
היצר של כל זכר, ה"התאבדות" על הנקבה, ה"לא לראות בעיניים" ולעשות הכל, נרגע לטוב או לרע.
לעצמי אני לא דואג, סביר שאני מחוץ למשחק הילדים כבר. השאלה היא תיאורטית. אני בוודאות מתנתק מהגבריות שלי. לא מגדלים אותנו גברים כמו אבא שלי. כמה זכריות אנחנו משאירים בבנים שאנו מגדלים? לעניין זכויות הנשים וכבוד הדדי אני רגוע אבל מה לעניין הישרדות על הכדור אחרי מלחמת עולם שלישית? מה לגבי המצבים הקשים בחיים? האם חכם אבולוציונית להיפטר מהניאנדרתל שבי למרות שזה מאוד נוח לפעמים?
האם אני בכלל מסוגל?
