יש לי הרבה על מה, היה סופ"ש קשה והגרושה עושה לי "דווקא" כרגע. זה לכשעצמו מצחיק כי המתח נבע מזה שאמרתי שאני מרגיש שהיא לא עונה לי מספיק כשאני מעלה תהיות לגבי הילדים ואולי מאיזו קנייה יקרה וממש לא הכרחית כאשר אני לא מכניס כסף תקופה לא קצרה.
בגדול התחושה הכללית שאני מקבל היא שטובת הילדים בעיניה היא טובתה שלה ללא שיקול מה מצבי. עכשיו שיהיה ברור, אני אסתדר כי אני חייב. יש לי שני ילדים וכמה שהיא עושה לי קשה אני לא אוכל להתסכל להם בעיניים אם לא סיפקתי בייסיק כאבא, גם ככה אני לא מגדל אותם וזה כואב לי.
מצד שני אני חושש מאוד. כשאני הייתי מראה לא נוחה היה אפשר להיפטר ממני. הילדים יישארו איתה וייקחו שנים עד שיפתחו ראייה ביקורתית. היא עדיין מאדירה את הוריה ואת עצמה. שום ביקורת או בחינה במה היא צריכה להשתפר, למעט הטריגרים שמנווטים אותה.
אני בכלל לא מדבר על העובדה שמראש טענה שהיא תביא כסף גדול ואני אגדל ילדים. אני עבדתי וגידלתי ילדים והכסף הגדול כנראה לא יגיע. גם רק לילדים זה מספיק לי, באמת.
בכל מקרה אני קצת טעון. זו לא דרך להתחיל את היום. להדחיק לא טוב.
אני צריך לעבוד על הראש. מחשבה יוצרת הרגשה. הכל בראש. אני מצפה מעצמי להיות אחרי זה בקרוב. אני לא צריך לצפות שיהיה לה אכפת ממני.
בכלל אני מצפה מאנשים ליותר מדי.
מצד שאני אם לא אני בהגדרה מתנשא ואני יודע שלפעמים נוח לקטלג אותי ככה כדי לא להתמודד. ההיפך הוא הנכון. כל אדם הוא חבר ובלבד שידבר אמת.