ודי דחפה לי אותו לגרון.
בזמן שאני חשבתי שהולכים לגישור עבור שלום בית היא כבר התייעצה חזק עם עורכת דין.
עד לנקודה בה דרשה ממני לצאת מהבית שאחרת היא חוזרת עם הילדים לקרוואן של הוריה (ממנו יצאנו אחרי המלחמה לאחר שחיינו בו כל הזוגיות) כבר לא היה לי כל כוח מיקוח ובעיקר פחדתי על מה הילדים ייראו, להתפוצץ עלי היא הרשתה לעצמה חופשי.
אתמול הייתי עם הבנים. שוב רק היינו מחוץ לביתם. הסתדרתי, מצאתי פתרונות מבלי לבזבז כסף ומבלי שיהיה להם קר או לא נעים. לקראת מתי שהשבתי אותם הם התלוננו שאיתי הם אף פעם לא בבית שלהם. צפיתי שזה יגיע.
שלחתי הודעה לגרושה על מה שהם מבקשים, שאוכל להיכנס לביתם יחד איתם.
היא ענתה לי שהם מבקשים גם שאגיע פעמיים בשבוע והחיים קשים.
את הפעמיים בשבוע האלו שלא ניסחה בחוזה הגירושין עם עורכת הדין, היא כבר מנסה שאקח על עצמי תקופה. אני כרגע צריך לעבוד ממש וזה לא שהתקדמתי בעסק אחרי ניתוח וחודשיים בבית כמעט. אני לא יכול לגמור לעצמי יומיים מתוך שבוע של עסק בחיתולים.
אז למעשה לא רק שחטפתי חוזה גירושין שלא ממש התחשב בעובדה שויתרתי על הרבה מאוד מהאינטרס שלי עבור האינטרס המשותף ואיש לא חושב שמגיע לי כלום כהורה העיקרי, אלא גם שנפש ילדיי משמשת לסחיטה נוספת של מה שעוד מתחשק לה.
באיזו מהירות חטפתי כתשובה "הם גם רוצים פעמיים בשבוע, החיים קשים".
פשוט כואב.
