לפני שנתיים. 22 בפברואר 2022 בשעה 8:30
יש בי עונג וכאב לתת....
אני קינקסטר דומיננטי
אני נהנה לקשור וטוב בזהאבל אני לא ריגר
אני נהנה להעניק כאב (וגם עונג)
אבל אני לא סדיסט
אני נהנה לתת הוראות, משימות ולפעמים לקבל דיווחים קיים סיכוי שאכנס לך לראש
אבל אני לא שולט מנטאלי
אז מה אני כן?!
אני שולט בסיטואציה
מה שעושה אותי קינקסטר דומיננטי.
לפני שנתיים. 20 בפברואר 2022 בשעה 18:14
היד שלך נוגעת בעור,
אבל המגע שלך נכנס מתחתיו...
לפני 3 שנים. 13 ביוני 2021 בשעה 3:21
אם יש תקשורתזה,
אז אפשר לקשורתזה.
אבל
אם אין תקשורתזה,
אז איפשר לקשורתזה.
לכן צריך תקשורתזה כדי שזה לא יברח.
R O P E 🌹
06.2021
לפני 3 שנים. 11 במאי 2021 בשעה 12:15
אני מקשיב לך.
לכל אנחה וגניחה
לכל פיתול גוף ותנועה
לכל הבעת עונג או כאב בפניך
ולכל רעד
לרמת הרטיבות
לכיווץ ולשחרור כל שריר טבעתי או אחר בגופך
אז,
אני לא שואל אותך
R O P E 🌹
לפני 3 שנים. 3 בדצמבר 2020 בשעה 18:44
(אני שלך) ואת שלי
לפני 3 שנים. 29 בנובמבר 2020 בשעה 11:55
ככה,
כמו שאת,
פשוטה,
אך מורכבת,
שאוכל לפרק,
ואז לאסוף,
ולהחזיר אותך הביתה,
שלמה יותר.
לפני 4 שנים. 3 בנובמבר 2020 בשעה 5:58
היא: וואו, איך אתה שם לב לכל הדברים הקטנים האלה?
אני: אני סמן לב.
לפני 4 שנים. 31 באוקטובר 2020 בשעה 10:39
קשר טוב הוא קשר יפה
בקשר שמחבר שני חבלים, על שני החבלים לזרום בהרמוניה בתוך הקשר.
כך העומסים בקשר מתחלקים בצורה הטובה ביותר והקשר חזק יותר.
בקשר שמחבר שני אנשים, על שני האנשים לזרום בהרמוניה בתוך הקשר.
כך האחריות בקשר מתחלקת בצורה הטובה ביותר והקשר יותר חזק.
ומאפשר לכל אחד.ת את מוקומו בתוך הקשר.
לפעמים זה לא קורה על הפעם הראשונה.
ואז יש מי שיעדיף להתיר מיד ולקשור קשר חדש,
אני בד"כ מעדיף לנסות לתקן אם הקשר התחיל טוב.
לפני 4 שנים. 27 באוקטובר 2020 בשעה 8:08
אם נשים שני חבלים אחד ליד השנייה או אפילו בערמה אחת.
הסיכוי שייוצר קשר טוב, הוא אפסי.
כדי ליצור קשר טוב ויפה, צריך להשקיע זמן וידע ותשומת לב.
לפני 4 שנים. 8 באוקטובר 2020 בשעה 16:04
בחופש הגדול הקמתי פארק חבלים נייד עבור ילדי מושב בדרום.
יום העבודה התארך בגלל כמות הנערים שהגיעו.
באומגה, הילדים מטפסים על סולם כשהם מאובטחים עם חבל מלמעלה, ואז יש את הרגע הזה שבו צריך לזנק מהסולם לאומגה. ולגלוש.
תמיד יהיה ילד שיחשוש, ויהסס ויתעכב. בדיוק ברגע הזה, בדיוק בשלב בו צריך לשחרר את הסולם.
בסוף הפעילות, רגע לפני שאני מקפל את הכל, ניגשת אלי אחת המדריכות כשהיא מלווה ילדה בת 14. אחת מאלו שלא העזו לגלוש. נערה שקטה שהמשקל שלה מחביא אותה אל הכלים.
"היא רוצה לנסות שוב", המדריכה אומרת.
עייף או לא עייף, כשאומרים לי דברים כאלה... אני מגוייס ב100%, בשביל זה אני חי...
"יאללה בואי!"
הנערה עלתה על הסולם ממש לאט, היא נעצרה על כל שלב כדי להתרגל לגובה החדש,
היא ממש פחדה, כולל תגובות גופניות.
כשהגיעה לראש הסולם היא כבר ממש בכתה.
אני איתה שם. כולי.
"אני פה איתך, לא הולך לשום מקום, שומר עלייך"
עוד שלב
"ראיתי שהצעד הזה לא היה לך פשוט, ובכל זאת עשית אותו, אלופה!"
ועוד אני אומר לה:
"הפחד בא לשמור עלייך, עכשיו אני שומר. תשלחי אותו להפסקת קפה".
כשהיה לי ברור שהיא לא הולכת לוותר, הצעתי בחצי חיוך: "אולי היו לך מספיק הצלחות להיום, רוצה לרדת?"
והנערה שיחררה את הסולם
וגלשה.
דקות ארוכות של עבודה עם המון סבלנות ואהבה (כן, אהבה, אני לא מכיר אותה אבל החוויה החזקה הכניסה אותה ללב שלי) הסתיימו בחיבוק ענק מהמדריכה שחיכתה לה למטה ובבכי, אבל הפעם, זה כבר היה בכי אחר.
* התמונה להמחשה בלבד