בחופש הגדול הקמתי פארק חבלים נייד עבור ילדי מושב בדרום.
יום העבודה התארך בגלל כמות הנערים שהגיעו.
באומגה, הילדים מטפסים על סולם כשהם מאובטחים עם חבל מלמעלה, ואז יש את הרגע הזה שבו צריך לזנק מהסולם לאומגה. ולגלוש.
תמיד יהיה ילד שיחשוש, ויהסס ויתעכב. בדיוק ברגע הזה, בדיוק בשלב בו צריך לשחרר את הסולם.
בסוף הפעילות, רגע לפני שאני מקפל את הכל, ניגשת אלי אחת המדריכות כשהיא מלווה ילדה בת 14. אחת מאלו שלא העזו לגלוש. נערה שקטה שהמשקל שלה מחביא אותה אל הכלים.
"היא רוצה לנסות שוב", המדריכה אומרת.
עייף או לא עייף, כשאומרים לי דברים כאלה... אני מגוייס ב100%, בשביל זה אני חי...
"יאללה בואי!"
הנערה עלתה על הסולם ממש לאט, היא נעצרה על כל שלב כדי להתרגל לגובה החדש,
היא ממש פחדה, כולל תגובות גופניות.
כשהגיעה לראש הסולם היא כבר ממש בכתה.
אני איתה שם. כולי.
"אני פה איתך, לא הולך לשום מקום, שומר עלייך"
עוד שלב
"ראיתי שהצעד הזה לא היה לך פשוט, ובכל זאת עשית אותו, אלופה!"
ועוד אני אומר לה:
"הפחד בא לשמור עלייך, עכשיו אני שומר. תשלחי אותו להפסקת קפה".
כשהיה לי ברור שהיא לא הולכת לוותר, הצעתי בחצי חיוך: "אולי היו לך מספיק הצלחות להיום, רוצה לרדת?"
והנערה שיחררה את הסולם
וגלשה.
דקות ארוכות של עבודה עם המון סבלנות ואהבה (כן, אהבה, אני לא מכיר אותה אבל החוויה החזקה הכניסה אותה ללב שלי) הסתיימו בחיבוק ענק מהמדריכה שחיכתה לה למטה ובבכי, אבל הפעם, זה כבר היה בכי אחר.
* התמונה להמחשה בלבד
