בדרך חזרה מעומק המדבר לציביליזציה היא התיישבה ברכב ושאלה:
"טוב, עכשיו תספר לי מה עשית שם עם ענת (שם בדוי)"
"מה שראית, ענת הגיע לנקודת הסף, זאת שהכי קשה לעבור, שממנה אין דרך חזרה.
היא פחדה ובצדק, אז עזרתי לה."
ראיתי, אבל למה צעקת עליה?"
"אאאה, אני לא צעקתי, התחלתי בלקרוא בשמה* כאשר היא צרחה בהיסטריה, קראתי פעם אחת, פעם שניה, שלישית... עשירית וכשהיא לא הגיבה לקריאה בשמה, עברתי לדיבור אסרטיבי, על גבול הקשוח, זה עשה שינוי היא התחילה לתקשר ואמרה שכואבת לה היד מלהחזיק את החבל."
"אבל אז הלכת אחורה להתעסק עם החבל והשארת אותה לבד,
אצלי כדולה, זה כלל, לא להשאיר את היולדת לבד, אני כל הזמן שם בשבילה"
"נכון, הלכתי אחורה, והיא לא ראתה אותי, אבל היא כל הזמן הרגישה בנוכחותי, בשינוי המתח בחבל, דיברתי איתה ללא הרף, לא נעלמתי לה לרגע,
וכמובן שכשהלכתי אחורה הלכתי לשם כדי לשחרר לה חבל, כדי שתעבור את הפינה"
"אז כבר יכולת להוריד אותה עד הסוף, לא?"
"ברור שיכולתי, אבל רציתי לאפשר לה את תחושת המסוגלות"
"אז אני חושבת שהיית צריך לעשות לה שיחת סיכום בסוף"
"בהחלט, ועשיתי, לא ראית?!
כשהיא הגיעה לקרקע, צעקתי אליה מלמעלה "יא אלופה, בואי חזרה למעלה, אני צריך כיף!"
ואז בסוף בסוף, היא באה לעזור לי לאסוף את הקסדות והרתמות, באה כבדרך אגב.
ואני הסתכלתי לה בהבעת הפנים וראיתי שהיא בסדר, החוויה שעברה, הייתה לא קלה אבל חיובית.
אמרתי לה "איי, את חייבת לי כיף, כל הכבוד על ההתגברות שעשית" והיא נתנה לי כיף וחיוך ששלך אותי הביתה עם הידיעה שהיום עזרתי לעוד ילדה לגדול."
זו בעצם התמצית של השיחה הזאת, היא הייתה ארוכה הרבה יותר.
אבל לראות את החיוך גדל וגדל על הפנים שלה, כאשר הבינה ששום דבר שם אגבי ככל שהוא נראה, לא מקרי והכל נעשה תוך מחשבה ובמודעות מלא לתהליך ובאופן טבעי ונינוח וזורם.
*קריאה בשם, נקראת "יחידת הכרה".
אנחנו נגיב בצורה ממש יעילה לקריאה בשמינו או לתואר "אמא" או "אבא" גם אם לא הילד.ה שלנו קורא.ת"
החץ הלבן מסמן את הפינה המאתגרת.
זאת הנקודה בה הגולשת נדרשת להתנתק מן הסלע ולהיות תלוי לגמרי על החבל, כמו עכביש.
מפחיד!
