או אולי "התפתחות"?
או שבכלל "אומץ" זה השם הנכון לפוסט הזה.
בתחילת הדרכי פה בכלוב (היה לי ניסיון קודם), הכרתי משהי מדהימה, אחרי התכתבות נפגשנו במסעדה די ריקה. וכהגדרתה כבר שם סישנתי אותה מעבר לשולחן, בלי מגע.
בהמשך היו לנו עוד שני סשנים "כהילכתם", ואז די "ברחתי" מהקשר הזה, לה היה לי ברור למה. ולא הרגשתי טוב עם עצמי,
כן, גוסטינג 😞, לא ידעתי למה.
ברור שלא התכוונתי לפגוע, ולא מזלזול, אני הרי "שולט רך לבב" 😊
הייתה עוד אינדיאנית מדהימה, העיניינים בנינו התחממו מהר מאוד, רגשות והכל,
נפגשנו כמה פעמים, היה מין אגרסיבי, לא היו תנאים לסשנים, היה לשנינו מדהים, כנראה מידי, וזה גם נגמר בגלל רגשות (נשוי גרושה).
הייתה שלישית, שגרה קרוב,
נפגשנו פעם אחת לא טובה, לבירה בשטח, בגלל קוצר זמן של יציאה מהבית וחוסר תיכנון מקום ...
גם היא כנראה אישה מדהימה,
לא שמרנו על קשר, למרות שאנחנו חברים בפייסבוק ואני עוקב אחרי הבלוג שלה.
המשותף לשלשותן, או לקשרים שלי עם שלוש הנשים הללו, הוא שכנראה אני נבהלתי מעוצמת הכאב שכל אחת מהן "ביקשה" או לפחות זה היה המסר שקיבלתי מהן שהן רוצות או צריכות את העוצמות האלה.
לא ראיתי את עצמי מצליף עם כבל, קיין, או נועץ מחטים, מקיז דם, חונק (מונע חמצן או דם מהמוח), גם גולדן לא עשה לי את זה, את הפט פליי לא הבנתי.
היום, אחרי שצברתי חוויות ניסיון וכמובן, בהתאם לפרטנרית...
חניקות, זה החיים
ספאנקים, מזרימים דם גם למוח ולזין שלי, לא רק לעור התחת שלה
ופט פליי, זה הבסיס, הרי היא זאבונת עם זנב מרשים.
תשאלו מה רציתי להגיד בזה?
הרי ברור שיש התפתחות, זה לא מפתיעה כלל.
אולי רציתי לסכם לעצמי את ההתפתחות, או להגיד לעצמי שעדיין יש לאן...
אולי רציתי להגיד לחדשיםות פה, בלי לחץ, זה יבוא, ואם לא יבוא, גם בסדר.
ואולי אתם יכוליםות לכתוב בתגובות את התובנות שלכםן, זה יעשה לי נעים.
