היה זה בוקר עמוס מאד במרפאה המקומית, בשעה 0830 לערך
איש זקן, בשנות השמונים לחייו, נכנס למרפאה על מנת להוציא את התפרים מפצע בבוהן ידו שחבשו יום קודם לכן האיש אמר לפקידת הקבלה כי הוא ממהר מאד מאחר ויש לו פגישה דחופה בשעה 0900
התפעלתי מהחיוניות של האיש הזקן ואמרתי לו שישב וימתין, מאחר וידעתי כי הרופא המטפל בו עסוק מאד ותעבור לפחות שעה עד שהרופא שלו יתפנה.
ראיתי כי האיש מסתכל כל הזמן בשעונו והחלטתי לטפל בו, מאחר והתפניתי מהטיפול בחולים שהמתינו לי.
הורדתי את התחבושת ובחנתי את הפצע וראיתי כי הוא מתרפא יפה. הוצאתי את התפרים וחבשתי לו מחדש את הפצע
תוך כדי הטיפול בו שאלתי אותו, "לאן הוא ממהר, האם יש לו פגישה חשובה מאד עם איזה רופא"?
האיש ענה לי לא, איני הולך לפגוש רופא. אני צריך ללכת לסעוד את אשתי הנמצאת במחלקה סעודית בבית החולים ולאכול א?תּ?ה ארוחת בוקר.
שאלתי את האיש מה מחלת אשתו? והוא ענה "כי היא מאושפזת בבית החולים כבר מספר שנים מאחר והיא חולה במחלת "האלצהיימר".
בתום הטיפול שאלתי את האיש, האם אשתו תדאג מאד אם הוא יאחר קצת?
והוא ענה לי "לא, היא לא תדאג, היא אינה יודעת מה קורה אתה, היא אינה מזהה איש וגם לא אותי, זה כחמש שנים"
התפלאתי מאד ושאלתי אותו, ואתה הולך אליה כל בוקר למרות שאינה יודעת מה קורה אתה ואינה יודעת מי אתה?
האיש חייך, הניח ידו על ידי ואמר "היא אינה יודעת מי אני, אבל אני יודע מי היא ומה היא הייתה". והוא יצא מהמרפאה לדרכו.
בשמעי את דבריו, התאפקתי שלא לפרוץ בבכי וכל גופי רעד.
אמרתי לעצמי, "זו היא אהבה שאני רוצה בחיי". אהבת אמת, לא פיסית, לא רומנטית. אהבת אמת היא לקבל את השני בכל, במה שהיה, במה שהוא כיום ובמה שיהיה בעתיד.
ודרך אגב, אושרם של אנשים אינו בהכרח בדברים הטובים שיש להם מכל דבר, אלא בלעשות את הטוב בכל דבר המגיע אליהם.
לפני 19 שנים. 12 באוגוסט 2005 בשעה 9:42