אחרי כל כך הרבה שנים שלא בכיתי
ישבנו ודיברתי על איך שאני מרגיש שת"א לא מתאימה לי, למרות שגדלתי פה כל חיי.
דיברנו על זה שאני שונא שאנשים חושבים שאני "חמוד ומתוק" כאילו אני איזה גולדן בפינת ליטוף, רק כי אני מראה חום בעיר שבה מי שנחמד נדחק לשוליים.
אמרתי שמאחורי כל אדם, נחמד או לא, קיים הזבל והטראומות שלו וזו הבחירה שלו לשתף או לא.
"למה, אתה חושב שאתה באמת יודע ממה הטראומה שלך מורכבת?" שאלה אותי מישהי שישבתי איתה
רציתי להגיד לה שכן.
רציתי להגיד לה שאני יודע איך זה מרגיש להיות לבד.
שאני יודע איך זה להרגיש שצריך לשאת הכל לבד. ולא להטריד אחרים בצרות שלי
שאני יודע איך זה להרגיש לא שייך.
שאני יודע איך זה מרגיש לא להיות רצוי.
שאני יודע איך זה להרגיש שאין לי מקום בעולם הזה. ושאין שום פאקינג סיבה שאף אחד, אי פעם, ירגיש את הדברים האלו.
אבל תוך שנייה ידעתי שאם המילים האלו יצאו מהפה שלי, אני אפתח סכר שאני עוד לא יודע אם אני מוכן לפתוח.
ידעתי שמשהו בתוכי יישבר. ידעתי שלהגיד את המילים האלו יכריחו אותי להסתכל לכל הזבל בעיניים.
ואני לא יודע אם אני מוכן. אם אי פעם אהיה מוכן.