החיים עצמם

התחדשנו במעילים חדשים.

עכשיו לשלוח אותה ככה החוצה...

אני לא מגדיר את עצמי סאדיסט, אבל אחד הדברים שאני יותר נהנה מהם הוא לייצר הרגשת אי-נוחות וחוסר אונים.

יש משהו ממכר בהתפתלות האיטית והבלתי נשלטת. הגוף המתייסר והעיניים הדומעות והמתחננות.

FUCK YEAH

כמה כיף לנהל שיחות טלפון ככה

הרבה דובר על התופעה שמייצרות הרשתות החברתיות וקריאת הפוסטים. "כולם נהנים כל הזמן ורק החיים שלי משעממים..".

אני לא מרבה לשתף או לעיין ברשתות החברתיות, אבל אני פוגש את התופעה לא מעט בכלוב (וכן גם אני חוטא בה).

הרבה יותר כיף לספר (ולקרוא) על הסשן המטורף, הפנטזיה שהוגשמה והמפגש המיוחד.

עם זאת, לפעמים יש ימים שונים שגורמים לך לחשוב.

היום היה יום טוב כזה שנפתח במשהו שנראה כמו קריאת מחשבות כשקמת להכין לי קפה כמו שאני אוהב, הודעה ששואלת אם אני צריך משהו (ועל הדרך אם עושים משהו בערב), הבגד שמנסה לשלוח רמזים, ההתכרבלות על הרגליים שלי כשאנחנו רואים טלויזיה בסוף היום.

אני מפתיע את עצמי שאני מופתע מכמה כיף זה היה... איזון זה דבר חשוב.

D

היא מסתכלת עליי אחרי ששתיתי מספר כוסות יין ו-2 בקבוקי מים.

"אני כבר יודעת איך היום הזה מסתיים" לוחשת לי...

לכל אחת יש את מה שמניע אותה בחיים. לכלבה שלי זה צעצועים חדשים.

נראה אם תעמוד בתנאי הקבלה.... בינתיים זה מצטלם מדהים.

אולי זה החגים, אבל עברנו רצף של כמה ימים מסושנים בטירוף.

גילינו קצת גבולות חדשים, דיברנו (שוב) על לצרף שולטת או נשלטת, התחצפה/נענשה... בקיצור, היה כיף ומעייף.

האתגר הגדול מגיע אחרי החגים. האם השגרה תשבור את הרצף או שהרצף יהפוך לשגרה?

היו תקופות שהם היו בשימוש כל יום. הכלבה שמתחצפת כדי לקבל עוד לילה בכלוב עם הוו האנאלי עמוק בחור, מתוח מהשרשרת שבתקרה.

אבל לאחרונה הם מעלים אבק, מחכים לחזרה לשגרה.

את המעט שאנחנו מצליחים לתכנן הקורונה דורסת לנו. אין דבר יותר עצוב מחדר משחקים שעבר הסבה לחדר כביסה.

הלוואי שיכולתי להוציא את החבלים והפלאגים מהארון. במקומם לנעול את הוניליות שלנו, הכביסה והבידודים.

השדים שלך לא נותנים טיפת אויר.

אולי אלה השדים שלי, אני כבר מזמן לא מצליח להבחין.

איך מחזיקים את החבל מתוח?

כשנתת -לקחתי.

פתאום הכל התבהר, התחדד. כל כך הרבה צלילים שלא הכרתי.

הרמוניה.

הכל היה חדש ומלהיב, הייתי מאושר. חשבתי שגם את, לפחות לא רע לך.

אבל אז לקחת הכל בחזרה, כל הצלילים קרסו לקקופוניה לא מובנת. רעש לבן מחריש אזניים.

אין הרמוניה, אין מנגינה, אין חשק.

היתכן שישארו רק זכרונות?

לאן הולכים מכאן? לא רוצה להחזיר את הגלגל!

יותר משאני שונא לעמוד במקום, אני שונא ללכת אחורה.

אני אלחם, אפול, אפצע, אדמם. רק לא לחזור לשם - בכל מחיר.

איך גורמים לך להבין?

"בכל דבר יש יופי, אך לא כולם רואים אותו"

אני לא חובב הצלפות, אבל יש משהו ביד חשופה על תחת לבן שקשה לתאר במילים.

אז הנה תמונה שגם אתם תהנו מהיופי הזה.

😏👋