החיים עצמם

אולי זה החגים, אבל עברנו רצף של כמה ימים מסושנים בטירוף.

גילינו קצת גבולות חדשים, דיברנו (שוב) על לצרף שולטת או נשלטת, התחצפה/נענשה... בקיצור, היה כיף ומעייף.

האתגר הגדול מגיע אחרי החגים. האם השגרה תשבור את הרצף או שהרצף יהפוך לשגרה?

היו תקופות שהם היו בשימוש כל יום. הכלבה שמתחצפת כדי לקבל עוד לילה בכלוב עם הוו האנאלי עמוק בחור, מתוח מהשרשרת שבתקרה.

אבל לאחרונה הם מעלים אבק, מחכים לחזרה לשגרה.

את המעט שאנחנו מצליחים לתכנן הקורונה דורסת לנו. אין דבר יותר עצוב מחדר משחקים שעבר הסבה לחדר כביסה.

הלוואי שיכולתי להוציא את החבלים והפלאגים מהארון. במקומם לנעול את הוניליות שלנו, הכביסה והבידודים.

השדים שלך לא נותנים טיפת אויר.

אולי אלה השדים שלי, אני כבר מזמן לא מצליח להבחין.

איך מחזיקים את החבל מתוח?

כשנתת -לקחתי.

פתאום הכל התבהר, התחדד. כל כך הרבה צלילים שלא הכרתי.

הרמוניה.

הכל היה חדש ומלהיב, הייתי מאושר. חשבתי שגם את, לפחות לא רע לך.

אבל אז לקחת הכל בחזרה, כל הצלילים קרסו לקקופוניה לא מובנת. רעש לבן מחריש אזניים.

אין הרמוניה, אין מנגינה, אין חשק.

היתכן שישארו רק זכרונות?

לאן הולכים מכאן? לא רוצה להחזיר את הגלגל!

יותר משאני שונא לעמוד במקום, אני שונא ללכת אחורה.

אני אלחם, אפול, אפצע, אדמם. רק לא לחזור לשם - בכל מחיר.

איך גורמים לך להבין?

"בכל דבר יש יופי, אך לא כולם רואים אותו"

אני לא חובב הצלפות, אבל יש משהו ביד חשופה על תחת לבן שקשה לתאר במילים.

אז הנה תמונה שגם אתם תהנו מהיופי הזה.

😏👋

היא: אתה יוצא היום?

אני: כן

היא: עם מי?

אני: מה זה משנה?

היא: אתה תזיין אותה?

אני: תתכופפי

תישארי ככה עד שתקבלי תמונה שלה על הזין שלי.

....

כל הערב מקבל הודעות מתחננות שאזיין אותה כבר ואשלח לה תמונה

המטרה היא לא להנות אלא לחנך אותך כלבה. אבל יש עונשים שפשוט מעלים לי חיוך על הפנים... 😈

הבעיה שאחרי זה כל מה שבא לי לעשות זה לגרור אותך מהשיער על כל הגרגירים, לדחוף לך את הראש לרצפה ולזיין לך את התחת.

אבל זה מוציא את העוקץ מהעונש... זה בדיוק מה שאת רוצה.

חוץ מזה שזה יפזר את האורז בכל הבית ורק המחשבה על הבלאגן זה עונש בשבילי...

הדיסוננס בקצב החיים בין האזרחות למילואים מכה בי כמו סשן אימפקט איכותי עבור לא-מזוכיסט כמוני.

בהתחלה אני מתנכר לקצב האיטי של צה"ל. רוב הזמן מתבזבז בחוסר מעש שלא מתקבל על הדעת באזרחות. איפה הפרודוקטיביות? איך סובלים כזה בזבוז?

לאט לאט אני מתחיל להבין את היתרונות. יש יותר זמן לחשוב על האישה, על הילדים, לדבר איתם הרבה יותר, להזכר באירועים חשובים וליצור קשר עם אנשים יקרים.

פתאום מצאתי גם זמן לקרוא על נושאים שהרבה זמן רציתי (ולא רק 10 דרכים למצוא זיון בכלוב. מסתדר נהדר תודה).

ושלא תבינו לא נכון, אני גאה בהספק שלי באזרחות. בין הקריירה התובענית, המשפחה, הנשלטת, הנישואים, אני מצליח לעשות הרבה. אבל המילואים מערערים אותי, האם אני משקיע את הזמן נכון?

לקראת סוף המילואים אני כבר מתחיל לתכנן איך אני מפנה לי זמן באזרחות לשמור על היתרונות האלה.

בטוח בעצמי אני מזדכה על הצהליות וחוזר לאזרחות רק כדי להרגיש את ההצלפה הנוספת. צה"ל זה צה"ל, אזרחות זה אזרחות.

למרות הכל, אין על החיים שלי...

אני לא אחד שיכול לשמור סודות. החיים מטבעם מלאים בסטרס, ככה שלהחליט בידיעה להסתיר דברים מאנשים, בעיקר אנשים שאתה אוהב, נראה לי הזוי - כמו להזמין במודע סיבות נוספות לדאגה.

למרות הגישה הזו, לקח לי זמן להתרגל למשפט 

"אני רוצה לקרוא את ההתכתבות שלכם"

אני מבין את הצד שלה. הסקרנות שמעורבבת בבושה ובהשפלה שבעלה מתכתב עם אחרות. לראות את התמונות והמחשבות שעולות בכתב זה אקט סופר אינטימי, הרבה יותר מלצפות בי מזיין אחרות כי הדמיון שלה משלים כל כך הרבה פרטים.

לראות אותה בזמן הקריאה זאת חוויה בפני עצמה. מסמיקה, מתעצבנת, מתחרמנת, נכנסת לספייס של הכלבה המושפלת.

בדרך כלל הקריאה לא מלווה ביותר מדי פידבק מילולי, את הכל אני קורא מהפנים שלה. אבל מדי פעם, כשמישהי ממש מוצאת חן בעיניה, היא מבקשת להצטרף לקבוצה כזבוב על הקיר, לראות את ההתכתבות בזמן אמת, שתלווה אותה בכל שאר היום הונילי המשעמם. 

להרגעת הקוראים: אני לא חושף כלום שלא אושר לפני כן עם הצד השלישי. גם הודעות טקסט.

פגישה ראשונה עם הילדונת. פגישה ראשונה ונילית, לקחת דברים לאט.

היא הגיעה מדוייקת. בול בזמן, בול במקום, בול מה שאמרתי ללבוש ועם הקוקיות התמימות האלה. מבט אחד והרגשתי שאני בבעיה.

כמה כוסות אחרי...

- "לבשת תחתונים שחורות כמו שאמרתי?"

- "כן"

- "לכי לשירותים להוריד ותביאי לי אותם"

הילדונת מחייכת, כל כך רוצה לרצות אותי. קופצת מהתא שלנו ורצה לשירותים כשאני שומר איתה על קשר עין.

השירותים נעולים. היא מנסה מספר פעמים ללא הצלחה. אני קורא לה לחזור ולשבת לידי.

היא כבר חוזרת עם פחות מרץ, מרגישה שהיא מאכזבת אותי כבר במשימה הראשונה. מתיישבת, חושבת...

- "אני אוריד אותן כאן"

מפתיעה אותי. אמנם יום גשום אבל הבר לא ריק ואנחנו ליד המעבר למטבח, מלא אנשים. היא חדורת מוטיבציה ותוך שנייה התחתונים ביד שלי.

ילדה טובה 🖤

באותו רגע הוניליות פינתה את מקומה לסבב דרינקים נוסף, אותם שתינו עם אצבעות בכוס.

זה ממש לא היה סוף הערב...

לרגע היה נראה שמצאתי אותך.

איזה חיבור מטורף היה לנו. משיכה חייתית שלא הרגשתי בעבר.

למדתי להכיר את עצמי יותר טוב דרך ההכרות איתך. לדעת שאני דווקא נהנה מבראטיות ולא מפחד מרגשות. אבל תמיד העבר שלך היה ברקע...

אם רק הייתי יכול לקחת ממך את הכאב והטראומה. דברים שהייתי רואה בחדשות, מצקצק וממשיך בחיים פתאום הפכו לאמיתיים כל כך. הלוואי והזמן יטשטש את הצלקות, בשבילך - רק בשבילך, שתחיי חיים מלאים וטובים.

❤️