החיים עצמם

היא: אתה יוצא היום?

אני: כן

היא: עם מי?

אני: מה זה משנה?

היא: אתה תזיין אותה?

אני: תתכופפי

תישארי ככה עד שתקבלי תמונה שלה על הזין שלי.

....

כל הערב מקבל הודעות מתחננות שאזיין אותה כבר ואשלח לה תמונה

המטרה היא לא להנות אלא לחנך אותך כלבה. אבל יש עונשים שפשוט מעלים לי חיוך על הפנים... 😈

הבעיה שאחרי זה כל מה שבא לי לעשות זה לגרור אותך מהשיער על כל הגרגירים, לדחוף לך את הראש לרצפה ולזיין לך את התחת.

אבל זה מוציא את העוקץ מהעונש... זה בדיוק מה שאת רוצה.

חוץ מזה שזה יפזר את האורז בכל הבית ורק המחשבה על הבלאגן זה עונש בשבילי...

הדיסוננס בקצב החיים בין האזרחות למילואים מכה בי כמו סשן אימפקט איכותי עבור לא-מזוכיסט כמוני.

בהתחלה אני מתנכר לקצב האיטי של צה"ל. רוב הזמן מתבזבז בחוסר מעש שלא מתקבל על הדעת באזרחות. איפה הפרודוקטיביות? איך סובלים כזה בזבוז?

לאט לאט אני מתחיל להבין את היתרונות. יש יותר זמן לחשוב על האישה, על הילדים, לדבר איתם הרבה יותר, להזכר באירועים חשובים וליצור קשר עם אנשים יקרים.

פתאום מצאתי גם זמן לקרוא על נושאים שהרבה זמן רציתי (ולא רק 10 דרכים למצוא זיון בכלוב. מסתדר נהדר תודה).

ושלא תבינו לא נכון, אני גאה בהספק שלי באזרחות. בין הקריירה התובענית, המשפחה, הנשלטת, הנישואים, אני מצליח לעשות הרבה. אבל המילואים מערערים אותי, האם אני משקיע את הזמן נכון?

לקראת סוף המילואים אני כבר מתחיל לתכנן איך אני מפנה לי זמן באזרחות לשמור על היתרונות האלה.

בטוח בעצמי אני מזדכה על הצהליות וחוזר לאזרחות רק כדי להרגיש את ההצלפה הנוספת. צה"ל זה צה"ל, אזרחות זה אזרחות.

למרות הכל, אין על החיים שלי...

אני לא אחד שיכול לשמור סודות. החיים מטבעם מלאים בסטרס, ככה שלהחליט בידיעה להסתיר דברים מאנשים, בעיקר אנשים שאתה אוהב, נראה לי הזוי - כמו להזמין במודע סיבות נוספות לדאגה.

למרות הגישה הזו, לקח לי זמן להתרגל למשפט 

"אני רוצה לקרוא את ההתכתבות שלכם"

אני מבין את הצד שלה. הסקרנות שמעורבבת בבושה ובהשפלה שבעלה מתכתב עם אחרות. לראות את התמונות והמחשבות שעולות בכתב זה אקט סופר אינטימי, הרבה יותר מלצפות בי מזיין אחרות כי הדמיון שלה משלים כל כך הרבה פרטים.

לראות אותה בזמן הקריאה זאת חוויה בפני עצמה. מסמיקה, מתעצבנת, מתחרמנת, נכנסת לספייס של הכלבה המושפלת.

בדרך כלל הקריאה לא מלווה ביותר מדי פידבק מילולי, את הכל אני קורא מהפנים שלה. אבל מדי פעם, כשמישהי ממש מוצאת חן בעיניה, היא מבקשת להצטרף לקבוצה כזבוב על הקיר, לראות את ההתכתבות בזמן אמת, שתלווה אותה בכל שאר היום הונילי המשעמם. 

להרגעת הקוראים: אני לא חושף כלום שלא אושר לפני כן עם הצד השלישי. גם הודעות טקסט.

פגישה ראשונה עם הילדונת. פגישה ראשונה ונילית, לקחת דברים לאט.

היא הגיעה מדוייקת. בול בזמן, בול במקום, בול מה שאמרתי ללבוש ועם הקוקיות התמימות האלה. מבט אחד והרגשתי שאני בבעיה.

כמה כוסות אחרי...

- "לבשת תחתונים שחורות כמו שאמרתי?"

- "כן"

- "לכי לשירותים להוריד ותביאי לי אותם"

הילדונת מחייכת, כל כך רוצה לרצות אותי. קופצת מהתא שלנו ורצה לשירותים כשאני שומר איתה על קשר עין.

השירותים נעולים. היא מנסה מספר פעמים ללא הצלחה. אני קורא לה לחזור ולשבת לידי.

היא כבר חוזרת עם פחות מרץ, מרגישה שהיא מאכזבת אותי כבר במשימה הראשונה. מתיישבת, חושבת...

- "אני אוריד אותן כאן"

מפתיעה אותי. אמנם יום גשום אבל הבר לא ריק ואנחנו ליד המעבר למטבח, מלא אנשים. היא חדורת מוטיבציה ותוך שנייה התחתונים ביד שלי.

ילדה טובה 🖤

באותו רגע הוניליות פינתה את מקומה לסבב דרינקים נוסף, אותם שתינו עם אצבעות בכוס.

זה ממש לא היה סוף הערב...

לרגע היה נראה שמצאתי אותך.

איזה חיבור מטורף היה לנו. משיכה חייתית שלא הרגשתי בעבר.

למדתי להכיר את עצמי יותר טוב דרך ההכרות איתך. לדעת שאני דווקא נהנה מבראטיות ולא מפחד מרגשות. אבל תמיד העבר שלך היה ברקע...

אם רק הייתי יכול לקחת ממך את הכאב והטראומה. דברים שהייתי רואה בחדשות, מצקצק וממשיך בחיים פתאום הפכו לאמיתיים כל כך. הלוואי והזמן יטשטש את הצלקות, בשבילך - רק בשבילך, שתחיי חיים מלאים וטובים.

❤️

אני תמיד יודע מה אני רוצה.

אני מכיר את עצמי הכי טוב.

אני רוצה נשלטות מתמסרות.

ואז הגיעה הבראטית החצופה...

חבלים זה דבר משחרר. כן אני גם רואה את האירוניה במשפט הזה אבל תזרמו איתי...

מעטים הדברים (אפילו בבדסמ) שמשנים לך את המצב המנטלי מקצה לקצה בתוך שניות. קל לראות את זה מנקודת המבט של הנקשר.ת, הרי הם מאבדים את החופש, חסרי אונים ותלויים בקושר.

ההשפעה עלי כקושר היא לא כל כך שונה. חבלים מכריחים אותי להתחבר לנקשרת, וזה קורה בתוך שניות. המיינדסט משתנה ואני נכנס למעין מציאות מקבילה שבה זה רק שנינו.

הבנתי את זה היום כשבפעם הראשונה קשרתי מישהי שרק הכרתי. כבר מהליפוף השני החזה שלי נצמד אליה והראש שלה נשמט עליי, וזהו... ההתמסרות מיידית.

כל קשר מייצר עוד חיבור בינינו. לא ציפיתי לזה ולא רוצה לעצור את זה.  אני ממשיך ומוסיף, עוד ליפוף עוד חיכוך. אי אפשר שלא להרגיש את הגוף שלה. הכל נמעך. הכל בידיים שלי.

אבל הקשירה היא לא השיא, גם לא הדקות הארוכות שבהן היא קשורה, מנסה לזוז ומתנחמת בכל מגע קטן שהיא מקבלת ממני. השיא הוא כשמתירים את החבלים. לאט לאט החבלים יורדים אבל החיבור נישאר. ההתרפקות וההתמסרות נוכחים גם אחרי שאחרון החבלים ירד ואנחנו נשארים מחובקים.

יש קסם ייחודי לחבלים. כואב ומרגיע, מלחיץ ומנחם, משפיל ואינטימי. מדהים!

"תעירי אותי ב-3."

אין כמו שנ"צ טובה ביום שישי.

הדבר היחיד שעשה את זה אפילו יותר טוב זה שבחרת להעיר אותי עם הזין בפה שלך.

אף פעם לא הייתי בחור של מציצות עדינות. מהר מאוד מצאת את עצמך עפה לקצה השני של המיטה עם הראש שמוט לאחור מהקצה שלה. היד שלי תופסת אותך מהגרון כשאני עומד מעלייך.

"ככה הרבה יותר טוב" אני אומר בזמן שאת נחנקת מהזין שלי.

עכשיו תנקי את עצמך - האורחים צריכים להגיע.

*זה לא הולך להיות פוסט סוחט לייקים. זה פוסט אישי - מכוון לזוג עיניים ספציפיות.

אחרי 2 משפטים בהתכתבות שלנו ידענו שאנחנו מתאימים. שלוש שעות אחרי זה הכרחת את עצמך ללכת לישון.

נדיר למצוא חיבור כזה בשיחה אחת.

שנינו עוקבים בדריכות אחרי הבלוג אחד של השניה, נמשכים לתיאורים, חווים את הפנטזיות של האחר.

מרגיש שיכל להיות מיוחד. אבל את משוייכת ואני מאוד ברור בגבולות שלי.

אני מקווה שלפחות הכרתי חברה חדשה... 🖤🤍🖤🤍