החיים עצמם

הדיסוננס בקצב החיים בין האזרחות למילואים מכה בי כמו סשן אימפקט איכותי עבור לא-מזוכיסט כמוני.

בהתחלה אני מתנכר לקצב האיטי של צה"ל. רוב הזמן מתבזבז בחוסר מעש שלא מתקבל על הדעת באזרחות. איפה הפרודוקטיביות? איך סובלים כזה בזבוז?

לאט לאט אני מתחיל להבין את היתרונות. יש יותר זמן לחשוב על האישה, על הילדים, לדבר איתם הרבה יותר, להזכר באירועים חשובים וליצור קשר עם אנשים יקרים.

פתאום מצאתי גם זמן לקרוא על נושאים שהרבה זמן רציתי (ולא רק 10 דרכים למצוא זיון בכלוב. מסתדר נהדר תודה).

ושלא תבינו לא נכון, אני גאה בהספק שלי באזרחות. בין הקריירה התובענית, המשפחה, הנשלטת, הנישואים, אני מצליח לעשות הרבה. אבל המילואים מערערים אותי, האם אני משקיע את הזמן נכון?

לקראת סוף המילואים אני כבר מתחיל לתכנן איך אני מפנה לי זמן באזרחות לשמור על היתרונות האלה.

בטוח בעצמי אני מזדכה על הצהליות וחוזר לאזרחות רק כדי להרגיש את ההצלפה הנוספת. צה"ל זה צה"ל, אזרחות זה אזרחות.

למרות הכל, אין על החיים שלי...