חבלים זה דבר משחרר. כן אני גם רואה את האירוניה במשפט הזה אבל תזרמו איתי...
מעטים הדברים (אפילו בבדסמ) שמשנים לך את המצב המנטלי מקצה לקצה בתוך שניות. קל לראות את זה מנקודת המבט של הנקשר.ת, הרי הם מאבדים את החופש, חסרי אונים ותלויים בקושר.
ההשפעה עלי כקושר היא לא כל כך שונה. חבלים מכריחים אותי להתחבר לנקשרת, וזה קורה בתוך שניות. המיינדסט משתנה ואני נכנס למעין מציאות מקבילה שבה זה רק שנינו.
הבנתי את זה היום כשבפעם הראשונה קשרתי מישהי שרק הכרתי. כבר מהליפוף השני החזה שלי נצמד אליה והראש שלה נשמט עליי, וזהו... ההתמסרות מיידית.
כל קשר מייצר עוד חיבור בינינו. לא ציפיתי לזה ולא רוצה לעצור את זה. אני ממשיך ומוסיף, עוד ליפוף עוד חיכוך. אי אפשר שלא להרגיש את הגוף שלה. הכל נמעך. הכל בידיים שלי.
אבל הקשירה היא לא השיא, גם לא הדקות הארוכות שבהן היא קשורה, מנסה לזוז ומתנחמת בכל מגע קטן שהיא מקבלת ממני. השיא הוא כשמתירים את החבלים. לאט לאט החבלים יורדים אבל החיבור נישאר. ההתרפקות וההתמסרות נוכחים גם אחרי שאחרון החבלים ירד ואנחנו נשארים מחובקים.
יש קסם ייחודי לחבלים. כואב ומרגיע, מלחיץ ומנחם, משפיל ואינטימי. מדהים!