לפני 19 שנים. יום שלישי, 29 במאי 2007 בשעה 1:37
מליון אנשים הולכים באותו כיוון וכמובן גם לכיון הנגדי.
רצים, הולכים מהר, ממהרים, מסתכלים כל שניה בשעון, נתקעים אחד בשני.
זרם אין סופי של אנשים, ניכנסים לחנויות, יוצאים מחנויות, מלאים בשקיות פלסטיק מרוצים מהרכישות החדשות ורצים לחנות הבאה, לרכישה הבאה.
ואני... בוב מארלי מחובר לי למוח ע"י אוזניות של דיסקמן, שומעת רק אותו... שירים בקצב רגיי לא מתאימים להמולה מסביב.
הולכת לאט, בקצב של הרגיי, נהנת מהמילים, מניגון המבטא.
ומולי המולת אנשים, רצים, הולכים מהר, ממהרים להגיע, הכל נע מולי בקצב מטורף.
אבל אני עם בוב...
הולך מולי היפי זקן בן 60 או 70, שיער ארוך ולבן, לבוש בגדים ציבעוניים, וסט צבעוני, סרט שיער על המצח, שרשרות וחרוזים על הצואר כמו אחד מהכוכבים של הסרט "שיער" אחרי 40 שנה.
ואני שמה לב שגם הוא כמוני, לא שייך להמולת הרחוב, הולך לאט מחייך לעצמו.
לרגע אחד קטן העניים נפגשו, חייכנו אחד לשני במין חיוך של הבנה. הנהון ראש קל והמשכנו בדרכינו.
כמו בסיפור של יונתן גפן...
"ראיתי אותו כשהייתי ילד,
ומאז לא ראיתי אותו יותר.
אולי הוא נסע לארץ אחרת,
ויכול להיות
שהוא פשוט
הסתפר"
או התברגן...