געגועים לגשמי לילה זועפים עם השתקפויות אדומות בשלוליות אספלט שהופכות לאדומות-צהובות ואז לירוקות.
ואז מונית עוברת. ולתוכה נכנס האיש, שיכור ומסטול, שמח ומתקשר - אולי יותר מדי - ומבקש להגיע לסימטה רטובה בצד האחר של העיר.
יוצא אל המבול בריצה אל חדר המדרגות. פותח את הריצ'רצ' של המעיל. מחכה שייגמרו דפיקות הלב. עולה במדרגות וכל קומה שהוא עובר
הוא נהיה מזה קצת יותר שיכור. דופק קלות על הדלת עם המספר הנכון. מחכה.
געגועים לבר בקומת מרתף עם נשים אסרטיביות וחרמניות שמעניקות מבטים נעימים או אכזריים שמלטפים את האיש וממלאות את חושיו.
ואז הם יוצאים לעשן על המדרכה. השחר מאיר. ציפורים ראשונות מלוות אותם לדירה שליד הים, ושם הם עושים אהבה מינית רוחנית ושיחה נתחנית ארוכה וקרובה, עד כדי איבוד היכולת לראות בכלל איך השני נראה.
געגועים לפגישה קצרה בגלידה למטה עם מישהי שהאיש הכיר בעקבות ישיבתם כסא ליד כסא באולם קולנוע, כשבאמצע הסרט הידיים התחילו לגעת ברגליים שלא הכירו לאט ובשקט, ואז מתנשקים תוך היותם זרים גמורים. זה נשמע אולי כמו קלישאה של סצנה אמריקאית משנות החמישים, אבל העניין הוא שזה באמת קרה לי.
געגועים לתל אביב חורף 2003, או שהיה זה בכלל חורף 2004 ?
מוזר להתגעגע למשהו מהמאה העשרים ואחת.
לפני 15 שנים. 6 באוגוסט 2009 בשעה 21:42
