בבית

הזמן עובר. כל הזמן. 270 יום לא כתבתי כאן. בעצם לא כתבתי בכלל. אי שם ב-2005, הייתי בן עשרים פלוס במרכז העיר. היו לי כמה קוראות. אהבתי אותן אפילו שנפגשתי רק עם אחת מהן. מעניין אם נשארו כאן כמה מהנשים הנפלאות, המבולבלות, המפונקות, השולטות, המסוממות, השיכורות והמצחיקות של הלילות ההם. מחוץ לכלוב כל כך הרבה זמן. מתגעגע למיסתורין ההוא. להעזה. שבע שנים אחרי - והמסקנות של אז חיות ובועטות כיום. מה חדש בלילות של תל אביב? האם זה השתנה או שהכל אותו דבר ורק אני לא הייתי? חוץ מזה ששיפצו נורא יפה את כל השדרות והגיעו מלא עשירים שהחליפו את הזקנות הנחמדות שהגיעו לשם בשנת 1950 ועכשיו הן בבתי אבות אחרי שהילדים שלהם מכרו את הדירה לעשירים מהרצליה פיתוח שנורא רצו לגור ליד חנויות הבוטיק והכוסיות עם העקבים שקונות במכולת במחירים מטורפים..... האם בלעדיי מתקיימות עדיין שיחות נפש עם מוכרים בפיצוציה ואז נכנסת גותית מדהימה שמבקשת מרלבורו לייט שמנסה להתעלם אבל מתפתה לשיחה קצרצרה? האם בחורים עדינים ואינטליגנטים עדיין עומדים בחדרי מדרגות, מחפשים לשווא את הכפתור הכתום של האור ואז נפתחת דלת עם רגלי גן עדן ונרות דולקים? מה שלום זיקית, שאותה פגשתי כמה פעמים בתחילת האלף, ולימדה אותי המון? מה שלום madame T עם סקרנותה, בגרותה והפירגון המתמשך ללא תנאים? מה שלום mary jane המושלמת שמעולם לא ראיתי, שהיתה כה מושלמת ואכזרית עד כדי סירוב משתק? ומה שלום האהובה עליי מכל כאן, אנימה, שאיתה רק כ-מ-ע-ט נפגשתי יותר מדי פעמים ואני עדיין רוצה ומחפש כל חיי את הרגע המתאים?