אני תוהה אם רכבת ההרים הרגשית של בדידות ונאהבות שאני עוברת קשורה לעובדה שלא נטלתי את התרופות שלי שלושה ימים מתוך חמשת האחרונים.
הכל מרגיש נורא מוזר, והלוואי והיה לי חיבוק, חברה או ביטחון עצמי. הפולניה שבי אומרת לי לשתוק כי אם אבקש זה לא יהיה אותנטי, ושבעצם כולם שונאים אותי ולאף אחד לא אכפת. זה כל הקסם בחרדה חברתית - היא מגוחכת עד צחוק ובכל זאת מרגישה כה אמיתית, והרגשות הפתטיים, אגוצנטרים הללו משתלטים על הראש ולא עוזבים גם כשמוכיחים לך אחרת. עלייה תמיד תהיה זעומה, עם אמצעי זהירות, והירידה חדה וכואבת - ממאה לאפס, במכה.
וכל מה שרציתי זה רק מישהו שיגרום לי להרגיש בטוחה בעצמי עמו, ושאני רצויה ואכפת ממני, אבל רק הוא היה יכול לעשות דבר כזה והוא כבר איננו.
אלו תחושות לא הוגנות כלפי מי ומה שיש בחיי, אבל עם תחושות לא ניתן להתווכח, אחרת מזמן הייתי מבקשת שתעזובנה אותי בשקט.
אני מתחרפנת במיטה בשקט ורק מחכה כמו איזו כלבה פתטית לקצת תשומת לב ממישהו, משהו, רק להפיג את הבדידות המשעממת הזו שמעבירה את זמני בזמן שאני מרגישה כל כך רע פיזית ונפשית.
נמאס לי להתעורר בבוקר וכבר אז להתחיל לספור את השעות והדקות עד הלילה, עד שאוכל סוף סוף ללכת לישון ולשכוח מהכל. רק עוד חמש, ארבע, שלוש שעות, אני מוצאת את עצמי ממלמלת, ממש כמו ביום עבודה מתיש. עשר נשמעת לי שעה סבירה אך לא מוקדמת מדי לנסות להירדם בה. גם ככה אקשן לא היה גם משמונה, תשע בבוקר.
מי שאין לי עניין בו מדבר איתי יותר מדי ואני רק מקשיבה בצד השני של הקו ומגלגלת עיניים, הכל אצלו זה טריקים זולים לגרום לי להרגיש זולה וקטנה ופתטית ואולי זה יגרום לי לשכב איתו, למרות שככל הנראה הכל בכלל בראש שלי, אבל ברגע שהבנתי זאת כבר מאוחר מדי - הוא אדם נאלח. מי שיש לי עניין בשיח עמו ותשומת לב ממנו שותק, ושותק, ושותק, ואני מרגישה קצת מוזנחת, אבל אז נעלבת בשמם ואיך אני מעזה לומר דברים כאלה אחרי שבועות-חודשים-שנים של היכרות ואהבה?
אני מקווה שאחזור להיות עצמי עם כל מנגנוני ההגנה שהצילו אותי עד כה מלהיחרב - הרבה שתיקה, מעט שיתוף, ומעט מחשבות על אחרים בראש. מאז ומעולם זה היה הרסני עבור מערכות היחסים שלי עם אחרים, אבל עבורי זה היה קיר בטון בלתי חדיר שהגן עליי מפני העבר שדפק אותי כל כך חזק, כל כך כואב. אותם אנשים שאהבתי כלפיהם גרמה לי לסלוח על כל כך הרבה סכינים כואבות בגב וכיבתה אותי לחלוטין.
כן, סיכוי גדול שאלו התרופות. אולי אני צריכה להגדיל את המינון ולהקטין קצת את הראש. הן עזרו לי להתנתק מעט רגשית מדברים כאלו וזו הייתה אחת התחושות הכי משחררות שחשתי אי פעם - מחשבות ריקות מגעגוע ושקט, כל כך הרבה שקט, כלפי פנים וכלפי חוץ. אני לא יכולה לאפשר לעצמי לבכות כל כך הרבה ולהרגיש תלויה, זה עושה לי מיגרנות, וגם הקלינקס-אלוורה הזה יקר פיצוצים. נשמע לי כמו סיבות טובות להציג בפני הפסיכיאטר בראשון הקרוב (שהיינו והגיענו לזמן הזה). גם ככה הוא רק שומע את המילה מינון ונעמד לו הזין.
1. סדינים נקיים.
2. ארוחה טעימה.
3. כאב הראש פחת משמעותית וכך גם החום.
4. לא ירד גשם כשיצאתי מהבית.
5. עוד 25 דקות לעשר.
- פיקצ'ו 3>
