זה קשה ככה, כשאני מרגישה רע. תוהה אם זה בכלל עוזר או שמא אני לוקחת את זה לכיוון ציני מדי.
המון דברים לאחרונה נהיו יותר מדי ואני לא עומדת בזה. כמו להחזיק הרבה שקיות מהסופר במחשבה שתתייעל ולהפיל את הכל בדרך. ואני מרגישה שאני אגואיסטית, או אגוצנטרית, חושבת רק על עצמי, ובאמת אמרו לי לא מזמן להפסיק לחשוב רק על עצמי כל הזמן והרגשתי בעיטה אכזרית לביטחון שגם ככה אין לי, אבל אולי זה מגיע לי, אולי אני צריכה את זה, אולי זה נכון. האמת לא תמיד נחמדה אבל כך או כך צריכה להישמע, בסופו של דבר. במפגש האחרון עם הפסיכולוגית היא אמרה שכואב לה על המצב שלי, הדברים שאמרתי. אני בקושי זוכרת על מה דיברנו, את הפרטים הקטנים שחשובים באמת. וזה מרגיש שאני רק נכשלת ומאכזבת את כולם, ולא מגיע לי, לא מגיע לי כלום, וזה גורם לי להרגיש נורא. אני תוהה אם אני באמת זו שאשמה. אולי אני רק מקווה שלא, כי אני חסרת כוחות נפשיים להלקאות, נפשית או מילולית או פיזית, מכל אחד בחיי. האם אני יכולה לקחת על עצמי את האשמה שאני מרגישה קצת קורסת, וכל מה שאני רוצה זה לישון ולישון ולישון ולנוח כשאני בבית, כי אני בקושי בבית, רק בלילות המאוחרים, וגם אז לא בכולם. ועד שיש לי קצת זמן למשהו, אין לי כוח לכלום, ואני מרגישה כמו הנשלטת הגרועה בעולם, הבת הגרועה בעולם, החברה והעובדת והאחות - והכל הגרועה בעולם.
כמה התבכיינות ורחמים עצמיים, איכס.
1. עבדתי עם חברה שלי מהעבודה.
2. קיבלתי הודעה מקסימה מקוראים נאמנים וזה עשה לי את היום.
3. לקחתי אוכל לעבודה מהבית.
4. קבעתי דייט עם אחותי.
5. נזכרתי שאתמול היה יום משכורת. תמיד טוב.
- פיקצ'ו 3>
