זה מרגיש לפעמים כאילו הבלוג הזה הוא התגלמות מוזרה של מאניה דיפרסיה שלא ברור בכלל אם קיימת או לא. רכבת ההרים הזו מתישה, אני צריכה לחזור לעשות גרפים של מצב הרוח שלי לאורך החודש (בתקופות קשות יותר היה ממש מרתק לראות את השינויים הקיצוניים). כשיהיה לי כוח. הבעיה היא שאין לי כוח, לכלום. המינימום שאני עושה הוא בזכות מה שהם אומרים לי לעשות, ואולי קצת מהפסיכולוגית שלי.
ללא הכדורים אני מדוכאת ומרגישה את זה. אני תשושה ועייפה וחסרת כוחות, אבל בעיקר ללא מוטיבציה או חשק. הכל חסר טעם לפתע, גם להתקלח או לאכול ארוחות מסודרות, ולמרבה האירוניה - גם לקחת את התרופות. כשאני מתגברת על עצמי ולוקחת אותן, דבר לא משתנה מבחינה פרקטית או פיזית. אני עדיין לא מתפקדת. אני עדיין עייפה. הכל נראה חסר צבע או טעם, אבל מצב הרוח שלי לא נהיה עגום לאור התחושות. אדישות, מעין לא-אכפת-לי שכזה, משתלט על הכל ופתאום החיוך קל להשגה אבל הוא ריק, ופתאום הכל בסדר אבל העולם ממשיך כאילו בלעדיי ואני יודעת את זה, אבל מדחיקה לאחר כך, כמו שאני דוחה את הכל. ובמקום למצוא את עצמי מתבוססת ברחמים עצמיים במיטה בחוסר מעש, אני מושכת בכתפיים בחוסר אכפתיות וחוסר מעש.
זה מרגיש כאילו אין לי דקה לנשום. אני מעמיסה על עצמי עבודה, ועוד אחת, ויוצא שאני עובדת בסביבות השמונה משמרות בשבוע, ואז הוא צריך מחליף, והוא תגבור, ופה הוא רצה שאמשוך עוד שעתיים שלוש. אני משתדלת להשאיר לעצמי לפחות יום אחד פנוי בשבוע, אבל אותו אני מקדישה למפגשים עם אחרים. איכשהו אני מתחזקת, בקושי רב, את הקשרים הבודדים שנותרו בחיי. אבל נדמה לי שכרגע עדיף מעט מהם, אחרת אקרוס תחת הציפיות לתשומת לב. לא שזה היה מחזיק מעמד גם ככה, כי כשהמצב הנפשי מעורער כל כך הקשרים מתנתקים מעט או לחלוטין, ואולי רק קשר אחד, שניים גג נהיים מרכזיים ומשמעותיים מספיק כדי לזכור אותם ולטרוח להתכתב או להיפגש. אני לא עושה זאת בכוונה, אבל זה נדמה שהמוח שלי מפעיל את רוב כוחותיו בלשקוע במחשבות או בריק, וכך אנשים רבים צפים רחוק רחוק יותר ממחשבותיי. אבל זה בסדר, נדמה לי. מי שמבין ומוכן לחכות יחכה.
כשאני לא עובדת - לפעמים בבקרים ולפעמים ביום פנוי לחלוטין - אני ישנה. או יושבת-שוכבת לרוחב המיטה, מקופלת, בחוסר מעש. אולי קצת מבשלת. אולי קצת מנגנת. לזה עוד יש לי מעט סבלנות. אולי זו הסיבה שעדיף לעבוד הרבה - לפחות אעשה משהו מועיל עם עצמי, ולא רק לעצמי. אדבר עם אנשים. אנשום אוויר ואעשה כסף.
הצינון שלי מחמיר, תחילתה של צרידות כבר נרגשת, ואני לא חושבת שיש בי כוחות לחלות עוד. זה נמאס כל כך. אני רוצה להרגיש טוב. אני רוצה להפסיק לחשוש לביטול עבודה או תוכניות.
אני תוהה עד כמה אני חושפת את מצבי לאנשים באופן אישי ועד כמה זה מתיש ומאוס. נדמה לי שיותר מדי. נדמה כי אני צריכה להפסיק, לפחות חלקית. המלנכוליה שלי מתסכלת לא רק אותי, ותסכול של אחרים ממני שוטף מעליי את מעט הביטחון העצמי שנותר ומשחרר מקום לעוד כאב, או עוד אדישות. אני גם תוהה האם עבר מספיק זמן כדי שאתרגל למינון החדש הסופי, או שמא יש לו תפקיד במצב.
אין לי תשובות, ואני עייפה ורוצה לישון. נדמה לי שכתבתי מספיק.
1. הייתה משמרת טובה עם עובד שהיה לא נעים לעבוד איתו לאחרונה, אני חושבת שהוא נרגע קצת המעצבים שתפס בשבועות האחרונים.
2. ניגנתי.
3. הצלחתי לעשות את מה שביקשו ממני לעשות.
4. הצלחתי לסרב לאנשים בנוגע לדברים שלא הסתדרו לי בלו"ז במקום להעמיס על עצמי יתר על המידה (הייתה לי בעבר נטייה לעשות זאת לא מעט).
5. סופ"ש.
- פיקצ'ו 3>
