אני באמת תוהה לפעמים מה הבעיה שלי כשאני רואה מדבקות חמודות של לבבות ופתאום מרגישה דחף להדביק אותן על דברים כמו ילדה בת חמש. מעולם לא הייתי בקטע של ddlg ממש - לקרוא למישהו דאדי, להתלבש חמוד, נסיכות דיסני. זה פחות הקטע שלי. אני אוהבת ספרים לסרטים שיספקו את היצר הספרותי-מזוכיסטי שלי. האקס שלי חשב פעם שאני בקטע ואמר שאני יכולה לקרוא לו דאדי, או אבא, או מה שזה לא היה, ונאלצתי להסביר לו שזה ממש לא הולך לקרות.
יש מספר פנים לסאב-ספייס שלי - שותקת-מתמסרת-עם-עיניים-מתחננות-שתקרע-אותי, נורא-קשה-לי-ואני-רוצה-להפסיק-אבל-אני-לא-רוצה-להפסיק, רוצה-להיות-טובה-ולרצות ומשהו בין חתול לילדה קטנה. ליטל, אם תרצו. כמובן, עם כל אדם, כל שולט/ת זה מתבטא אחרת.
עם בחור שנמשכתי אליו פיזית אך לא אינטלקטואלית, זה ככל הנראה היה הסאב-ספייס מסוגו הראשון. הסאדיזם שלו משך אותי בטירוף. הוא היה נושך ומותיר עליי סימנים כחולים-ירוקים-צהובים-סגולים שלא עברו שבועות, שכחתי כיצד נראה החזה שלי ללא חצי מצבעי הקשת לפחות וזה עשה לי את זה בצורה שאני לא יכולה לתאר. הוא היה חונק, נושך עד זוב דם, שורט, מזיין לי את הגרון בברוטליות עד שהייתי נוטפת רוק ודמעות ומיצי כוס. אם הייתי עושה טעות הוא לא היה מהסס - נותן סטירה מצלצלת, או מיד גורר אותי למיטה (אם אנחנו לא עליה), תחת למעלה, קול אבזם חגורה וכאב חד בישבן. פעם אחת. אחר כך הוא היה ממשיך במה שעסק בו קודם. הוא היה קושר את ידיי עם אזיקונים, זורק אותי כמו בובת מין במושב האחורי של הרכב עם התחת למעלה ומזיין. אני זוכרת שעל כל דבר קשוח שעשה, כל מה שיכולתי לחשוב זה "איזה פאקינג סקסי זה". הייתי מזוכיסטית מתמסרת איתו.
בתחילת דרכי עם האקס שלי הייתי משהו בין הסאב ספייס השני לשלישי. היו לו אביזרים שונים ומשונים שלא התרגלתי אליהם. למעשה, לפני כן לא השתמשתי או אהבתי דברים כאלו בכלל. הדברים הסטנדרטיים - כן? אזיקים, גאג, מצבטים ושוטים שונים. התרגלתי לאלתורים ממה שיש והאותנטיות מאוד משכה אותי - חגורה במקום שוט, חבילת אזיקונים בבגאז' של האוטו במקום אזיקים, תחתונים לפה על מנת להשתיק אותי או פשוט יותר - לסתום לי את הפה עם היד או פשוט לומר לי לשתוק. זה לא היה פשוט בשבילי. לעיתים הרגשתי מגוחכת או פתטית (תחושה שקל מדי לגרום לי להרגיש, לא הייתי ממהרת להאשים אותו אז אנא אל) ולקח לי זמן להתרגל לאבזור ולהרגיש פחות מושפלת עמו. הייתי צריכה קצת להילחם בעצמי על מנת להתגבר על התחושות השליליות הללו עד אז. איתו גם היה רצון של התמסרות. הוא היה אומר לי להנגיש את עצמי, ואני רציתי לרצותו. אני זוכרת שיום אחד כשאסף אותי שיכורה בלילה אל ביתו, ושכבתי על הספה עם האנגאובר וסחרחורת בזמן שכתב מאמר על המחשב, נורא רציתי לקום, לזחול מתחת לשולחן ולרדת לו. לא עשיתי זאת משתי סיבות - פחדתי לקום וליפול/להקיא/בטעות לנשוך אותו, וידעתי שהוא עסוק במשהו חשוב וחששתי שאפריע.
אני חושבת שלקראת סוף היחסים עמו הרגשתי יותר בסאב ספייס הרביעי. אהבתי את הכינויים החמודים שנתן לי, גם אם לא הודיתי בכך. אהבתי את שיתוף הפעולה שלו עם ההתלהבות שלי מבעלי חיים או צמחים. הרגשתי בנוח להתנהג מעט שטותי, קצת כמו ילדה קטנה, ולדעת שהוא לא ישפוט אותי, וזה היה צד מאוד משחרר במערכת היחסים שלנו עד שהסתיימה לה.
נדמה לי שכיום, עם השולטים הנוכחיים המקסימים שלי, אני מוצאת את עצמי בעיקר במקום החתולי הקטן והשקט שלי. להתכרבל לצדם, עליהם או תחתיהם בשקט ולהרגיש אותם מלטפים אותי או נוגעים בי. יש בי גם את הצד שמאוד רוצה לרצות, גם אם אני לא תמיד טובה בזה. לעשות נעים, פיזית ויותר חשוב מנטאלית - בלב. לפעמים נורא קשה לי עם משהו, או שאני לאו דווקא במצב הרוח המתאים, אבל אני נורא משתדלת בשבילם (כמובן שבמידה ויש גבול מובהק אני לא חוששת לעצור ולדבר על זה). אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שניהלתי מלחמה בראשי אם לעצור אותם או לא ובחרתי שלא, גם אם היה לי קשה, גם אם היה לי כואב, גם אם היה לי מספיק. ראיתי שהם רצו עוד וכל כך רציתי לתת להם, לרצות אותם, לעמוד במטרות השקטות שקבעו בראשם. אני פחות מזוכיסטית איתם, משום מה. אני מוצאת את הכאב, בנוסף להיותו כואב, גם מאוד משפיל איתם וזה קשה לי, ועל כן אנחנו מתקדמים לאט בתחום הזה על אף שלדעתי עברנו לא מעט, ועשיתי התקדמות לא קטנה. הדרכים להתעלל רבות יותר והסיבולת (או יותר נכון המוכנות-לסבול-גם-אם-קשה) גבוהה יותר.
יש הבדל עצום בין להיות נשלטת של אדם אחד (או בת הזוג הקינקית שלו, או השילוב של השניים) לבין להתמסר לזוג. נדמה לי שבגלל זה הדברים שבאו לי בקלות ראשונים הם אלו שקשים לי יותר. יתכן. אני לא יודעת. מעולם לא טרחתי לחשוב על זה עד עכשיו ויש גורמים רבים במערכת יחסים שמשפיעים על הרגשת נוחות עם דבר מה. אבל דינמיקה שכזו של שלישייה אפשרה לי להיפתח יותר מהמקום הקטן שלי, של יצור חמוד ושקט שרוצה קצת תשומי וקצת אהבה והרבה רוגע. הסאב ספייס המטורף הזה, השקט המדהים, הבריחה החפוזה מחיי היום-יום, משתי עבודות, ממשפחה שיושבת על הוריד יותר מדי לפעמים, ממחוייבויות ומטלות רבות ואחריות וזמן וכסף, זה מדהים. לא נראה לי שזה משהו שחוויתי עם אף אחד אחר. חוץ מלחשוב על כמה אני אוהבת את המקום הזה לא יוצא לי לחשוב הרבה באותם רגעים, ואני מרגישה בעננים. אני גם חשה את הצורך לרצות יותר, לספק יותר. לנשק וללקק ולהראות חיבה או הודייה בדרכים כאלו ואחרות. אני שוכחת איך לדבר, וכשנדרש ממני לצאת מהספייס אני מתקשה לפעמים לומר דבר מה או לחשוב כמו שצריך. ואמנם אני חושבת שזה תרגיל טוב לחיים האמיתיים (כמובן לא צריך להגזים - להכניס ולהוציא מישהו מסאב ספייס בתדירות גבוהה ואכזרית יכול לשחוק) הם מבינים, הם נותנים לי להתאפס רגע, או מסבירים שהם יודעים מה אני רוצה אבל עכשיו זה לא מתאים. כמו בפעם ההיא שעזרתי להם לפנות אדמה מאדניות גדולות והפלאג הרוטט בתחת שלי זרק אותי בכל פעם מחדש למצב-שלולית שלי. אני זוכרת שהוא תפס אותי והסביר שהוא יודע שנעים לי, אבל זה לא הזמן, והצד המרצה שלי השתדל נורא להחזיק את השלולית שבי על הולד.
מעולם לא הייתי "בבעלות", או "רכוש", או "מקולרת". למעשה, גם כשהאקס שלי שם עליי קולר בסשן זה יצר אצלי מעט בוז (אני בורחת למחשבות שלי נורא מהר לעיתים, גם בסיטואציות לא מתאימות כמו סקס או סשן). היה לי נורא חשוב להיות עצמאית, של עצמי, להחליט עבורי ולעמוד על שלי. בעיקר מתוך פגיעה מן העבר. לא רק מבדס"מ, אבל הוא בהחלט נתח משמעותי מחששות, מנגנוני הגנה וגבולות שיש לי. ואיתם לאט לאט אני נפתחת. יותר מתמסרת. יותר מוכנה לדברים שלא הייתי מוכנה אליהם בעבר. אני שלהם. אני בבעלותם. אני הרכוש שלהם, הצעצוע שלהם, חיית המחמד שלהם. אני מקולרת אליהם, פיזית ומעבר.
הסאב ספייס איתם עדין יותר, רגוע יותר, מתמסר ומרצה יותר. קרוב יותר לddlg מהרגיל, הייתי אומרת. אולי במובן הקטן והחתולי של המושג. אני מרגישה בנוח להוציא מתוכי את הצד הזה ולדעת שהם יקבלו אותו. גם אם עדיין יש חששות של שיפוטיות מניסיון עבר כואב, נדמה לי שאני לאט לאט נפתחת ומעזה יותר. ואני מתה על זה.
והיי, חוגגים יובל (רק בימים, כמובן) של חמישה דברים טובים!
1. העבודה הייתה קלילה ורוב השעות עברו עליי בנעימים.
2. התעליתי על עצמי וכתבתי את הפוסט. לעיתים לבטא את המחשבות שלי זו טרחה גדולה ומעייפת.
3. התקדמות לא קטנה בדברים שצריך לעשות למען מטרות ארוכות טווח!
4. עובדת חמודה בסופר פארם שעשתה מעל ומעבר על מנת לעזור לי.
5. כשנתנו אנטיביוטיקה לחולדה (מגדלים חולדות בית, חיות מדהימות) היא הייתה אקסטרה חמודה משום מה. הפרצוף שלה היה מתוק להפליא והיא הזכירה לי את עצמי מעט כשליטפנו אותה - שקעה לה לתוך התחושה והפכה לשלולית קטנה של רוגע.
- פיקצ'ו 3>
