פעם, בספר על דיכאון שלא באמת עזר לי, קראתי שלהישאר ער עד שלוש לפנות בוקר אף פעם לא מוביל לדברים טובים, ויתרה מזאת - ההפך הוא הנכון. רק שהשלוש שלו הוא האחת שלי, ואפילו מוקדם יותר. העייפות פעמים רבות גוברת עליי ומצאתי את עצמי רגילה ללכת לישון מוקדם יחסית. המוקדם שלי הוא אחת עשרה, חצות גג, אבל בעבר הייתי יכולה להישאר ערה גם עד ארבע, חמש, שש בבוקר. להגיע לעבודה שחוקה ולסבול. גם התרופות גרמו לי לאינסומניה תקופה ארוכה. הייתי מוצאת את עצמי גמורה במהלך היום אך לא נרדמת בלילה, גם אם הגוף נואש למעט שינה. אצל זוג השולטים המקסים שלי אני ישנה פעם בשבוע לפחות, והם - השם ירחם - עם שתי ילדות קטנטנות, הולכים לישון בעשר בערב בלחץ, אם ממש מתפרעים. גם הם תרמו למהפכת שעות השינה שלי, גם אם חלה כבר לפני זמן מה. יש ימים כמו היום - יש דברים לעשות ואני דוחה ודוחה אותם עד שמאוחר מדי. לכולם (לי) ברור שאני לא הולכת לעשות דבר, אבל למה לא לחיות בהכחשה עד שמאוחר מדי. אני מוצאת את עצמי מתקשה גם אם אני מקבלת הוראה. גם אם אני לא צריכה לחשוב, רק לבצע. כי אני לא רוצה לבצע. לא ברור לי למה, אבל הביצוע פשוט קשה מדי, גם בדברים הפשוטים. דיברתי על זה עם הפסיכולוגית שלי היום. אני מסוגלת לעבוד בין שש שעות לתשע, אפילו עשר שעות ביום, שש עד שמונה משמרות בשבוע ולנסוע לעיר אחרת ליומיים, אבל לקום להתקלח? התחלקתם על השכל? אתם יודעים כמה מאמץ זה דורש?? אפס. זה דורש אפס מאמץ. ואני לא מבינה למה הדברים הקטנים כמו לשים מצעים, מה שלוקח בדיוק שתי דקות וגורם להרגשה הכי טובה בעולם אחר כך, הם הכי קשים. הם אלה ששוברים אותי. אמרתי לפסיכולוגית שיש מספר הבדלים. המהותי הוא שאלו דברים שנועדו, בסופו של דבר, עבורי. אבל זה לא שלא אכפת לי מעצמי. אכפת לי. אני רוצה שיהיה לי טוב. אבל איכשהו כנראה לא מספיק כדי לקום ולעשות משהו. אבל גם כשאני חושבת על כך אחרת - לעשות את זה עבור מישהו אחר - זה לא עובד. נתתי לה כדוגמא את החברה שמזכירה לי, בטוב לבה, לקחת את התרופות בבוקר. מצאתי את עצמי לאחרונה פועלת מתוך חשש לרגשות אשם וחרטה עתידית כיוון ששמתי לב להבדלים בין סופם של ימים בהם לא לקחתי תרופות לאלו בהם כן לקחתי. אבל גם כשהיא מזכירה לי, שואלת או אומרת לקחת, וחשוב לי לעשות את זה בשבילי אבל גם בשבילה, נוח לי יותר לסנן אותה שעתיים-שלוש ולקחת רק אז. אשמה עובדת עליי, אבל בעיקר כשהיא ביני לבין עצמי, לא ביני לאחרים. אני יודעת שלאכול את הפופקורן שמכינים במיקרוגל עושה לי ממש ממש רע אחרי כן. גם דגני הבוקר מעוררות הסכרת "כריות". ולכן אני נמנעת מאכילתן, נזכרת באימה בתחושות הנוראיות, פיזית ומנטאלית, שחשתי אחרי שאכלתי את אותם דברים. אני אעדיף לנשנש משהו אחר אם אני צריכה להעסיק את הפה שלי בזמן סרט (אין צורך במתנדבים יא חבורה של סוטים). והפסיכולוגית אמרה - ברירת מחדל. את חייבת, וזהו, אין צורך לחשוב. אבל מה אם כבר מאוחר? מה אם תמיד יש את מחר לעשות את זה ואני מכחישה ומכחישה עד שהמחר מפתה אותי מדי? ואכפת לי, אכפת לי ממילים של אחרים אבל בפועל יוצא בעצם... לא אכפת לי? הרי מעשים מדברים טוב יותר ממילים. תמונה שווה אלף מילים אבל מעשה שווה אינספור. אז מה הקטע שלי? תמיד אפשר לומר "זה הדיכאון" אבל הדיכאון גורם למשהו שגורם לחוסר תפקוד - חוסר אכפתיות, מוטיבציה או חשק למשל. אין חשק - קרי לא תעשה. ואין לי תשובה. כי הנה אני אומרת שאכפת לי, והנה אני אומרת שאני רוצה, בין אם זה לעצמי או עבור אחרים. אני תוהה אם זה קטע של ילדים בני שתים עשרה שהיו טורחים לעשות משהו אילולא היו אומרים להם לעשותו. בכולנו יש ילד ישראלי בן שתים עשרה מניאק בן מניאק שאתה רוצה להעיף לו סטירה. ועל הרגלים הפסיכולוגית אמרה לי - מפסיקים, ואז ממשיכים. אבל מה אם אפסיק רק הפעם, רק היום, ואז גם ביום למחרת וגם ביום שאחרי? בסהכ אנחנו חיים בקטן, יום אחרי יום, מטרה אחר מטרה - אם ישנן. ומישהו שאל אותי היום מה התחביבים שלי וזה תמיד פחד לא קטן, השאלה הזו. כי אין לי, אני ריקה, הדיכאון אכל הכל לפני כשנה וחצי. אני עובדת וישנה. זה מה שאני עושה. אני מרגישה שאסור לי לומר נגינה או קריאה כי התדירות לא מצדיקה את עצמה, ו"צמחים" או "טבעונות" או "מינימליזם" זה סתם מוזר, או לא תחביב, אולי תשוקה או דרך חיים, או יותר מעשרה עציצים שאיכשהו עוד לא מתו. הפסיכולוגית אמרה שיש משהו נהדר בלראות צמח חי וגדל ושורד גם כשאתה קצת מזניח. אבל רק קצת. היא גם שאלה אילו דברים אני מפחדת להתחיל לעשות כיוון שלא אדבוק בהם ולא הייתה לי תשובה. הרגלים שלא הצלחתי ליישם? חלומות קטנים שעוד לא יצא להגשים? אבל היא אמרה לחשוב בקטן, אז אני לא יודעת מה לענות. אני לא יודעת. אני מבולבלת ממה אני ומה אני באמת רוצה, למה אני איך שאני והאם אני צבועה, מתכחשת או פתיה למצב. עד כמה אני חרא של בן אדם שאני ככה? בעיקר כלפי אחרים, גם קצת לעצמי. לא יודעת. יש בכלל משהו שאני כן יודעת? כנראה שבסוף הכל מסתדר. גם את זה למדתי מהספר על דיכאון שלא באמת עזר לי.
1. פגישה מועילה עם הפסיכולוגית.
2. עשיתי אחלה עבודה היום, אני מרוצה מעצמי.
3. הקול שלי עם היוקלילי די מוצלח היום.
4. אכלתי לא רע.
5. שתיתי קפה טעים.
- פיקצ'ו 3>
