מזמן עברתי את הגיל שבו אני מתלהבת מכל דבר
כיום אני מתרגשת מהדברים הקטנים אני רגישה לניואנסים הקטנים לטונים בדיבור ולשפת גוף
שנים למדו אותי לקלוט במודע או בלא מודע את מה שבין השורות ואת מה בדיוק המשורר התכוון עליו
אבל לפעמים אני לא רוצה לדעת ולמרות שבפנים אני יודעת למה הכוונה אני בוחרת להתעלם וללכת לקיצוניות וההפך השני
וזה פוגע גם בי וגם בבן אדם מולי ובעיקר בתקשורת ובקשר שלנו
למה אני אומרת את זה?
כי האינטואיציה אומרת לי שמצאתי מה שחיפשתי בשנתיים אחרונות מצאתי את אותו השילוב של קשיחות ואי וויתור ואיכפתיות ודאגה
אבל מה קורה כשמוציאים את הדבר האמיתי?
נבהלים
מסתגרים
בורחים
ואם בהתחלה התמודדתי עם המאבקים מגיעה העייפות הנצברת מעומס יומיומי והסדקים מופעים
הכל נהפך למצב יותר עדין ורגיש ואז צריך לחזור לאיזון להתחבר חזרה לאינטואיציה הראשונית
לזכור לנשום
אני מזכירה לעצמי שהקשיחות שלו היא למטרה מסויימת שזה לא אומר שלא איכפת לו אלא נהפוך הוא הדרישות שלו גבוהות
כי הוא מאמין שאני יכולה להגיע אליהם גם אני בתוכי יודעת שזה יכול להגיע לרמות הגבוהות והנכונות
כרגע אחרי כמה ימים עדינים כל מה שנשאר זה
להוכיח את עצמי
קודם כל לעצמי
