סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

נתבקשתי למחוק את הסיפור הראשון, וכל אזכור של הגיבורה בו בבלוג.

מתוך מחשבה שכנראה כך ראוי, הכל נמחק עד תומו.

פוסט זה מיועד רק לשמש הסבר, ואולי אנדרטה קטנה.

פעם היה סיפור ראשון. מתוך אהבה הוא נכתב ופורסם כאן.

מתוך אהבה וכבוד הוא נמחק.

כך כל סיפור שאכתוב.

כולם זמניים, וקיומם תלוי בכך שלא יפגע מהם איש.

לפני המון שנים, אפילו לא במאה הנוכחית, היה לי חבר שהיה מקרין בבית קולנוע. היינו צעירים וזה היה ממש מגניב לבלות בקולנוע מאחורי הקלעים.

יותר מזה, זה היה קולנוע שהיתה בו הקרנת חצות מיוחדת, ביום השישי האחרון של כל חודש. מי שמכיר, יודע על מה מדובר. מי שלא מכיר, אין לי איך להסביר.

ביום שישי כזה, אחד הבודדים בהם לא הייתי תקוע עמוק בשירות הצבאי המיותר שלי, עמדתי בחוץ ושוחחתי עם כל מיני אנשים שלא הכרתי.

מתישהו, מישהו אמר משהו מטומטם על דגדגנים, ומתוך זעם קדוש של נעורים נכנסתי בו בהסברים על הדגדגן, ועל הנאתה של אישה וההנאה שיש רק מלראות ולהשתתף בעונג שלה. או משהו כזה, מי זוכר.

מה שכן זכור לי, ושאזכור כל חיי, הוא את הבחורה היפהפיה שניגשה אלי אז. היא נעמדה מולי, קרוב, וחיכתה.

כשסיימתי את המשפט ועצרתי, היא עלתה על קצות האצבעות, תפסה את ראשי ונישקה אותי נשיקה עמוקה ומלאת תשוקה.

התנשקנו ככה במשך דקות ארוכות, באמצע המעגל האנושי.

ואני בכלל חשבתי שהיא באה להביע דעה בדיון שהיה. 

כמובן שבילינו יחד את כל הלילה. בעיקר דיברנו, הכרנו קצת, התנשקנו די הרבה. זהו.

לקראת הזריחה החלפנו מספרי טלפון.

לי לא היה טלפון נייד. הייתי חייל צעיר ולא היה לי מה לעשות עם כזה. עד עכשיו.

תודה לאל, לה היה מכשיר סלולרי ולא הייתי צריך להתקשר לבית הוריה ולבקש לדבר איתה. זו משוכה שלא הייתי עובר.

יום למחרת דיברנו, ואז חזרנו לזרועות הצבא לשבועות ארוכים של מה שזה לא יהיה שעושים שם כל הזמן.

מכיון שלתחושתי לא מיציתי את החוויה של להיות בעל בלוג בכלוב, החלטתי לנסות להביא עוד סיפור.

כמו בסיפור הקודם, הכל אמיתי. כמו קודם, הכל מסונן דרך הראיה שלי, הגישה שלי והזכרון המקולקל שלי.

שלא כמו קודם, הסיפור הזה לא קורה בחיי כמעט בשידור חי, אלא מתחיל ומסתיים לפני שנים רבות.

שמה של האהובה בסיפור הזה הוא אירית. זה שם להאחז בו למהלך הסיפור, לא יותר.

במחשבה נוספת, יש סיכוי קטן שהיא עוד קוראת כאן.

אם את מזהה את עצמך כתבי לי. אם יש לך הערות או בקשות, עד כדי מחיקה מוחלטת, אעשה כרצונך. זה גם הסיפור שלך.

הסיפור הראשון נגמר, בכאב רב.

בשבילו נוסד הבלוג הזה, והוא כבר לא ימלא את שורותיו.

אז מה עכשיו?

שאביא סיפורים קודמים? דברים שכבר קרו ונסתיימו?

שאמחק את הבלוג כולו ואחזור להיות רק מגיב לכתיבה של אחרים?

שנחכה יחד עד שסיפור אחר תרצה להכתב?

מה דעתכם?