סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

מתישהו בתוך כל הבלאגן בתקופה בה הכרתי את מעין, היתה דנה. נזכרתי בה כשכתבתי את הפרק על מעין, והחלטתי לספר גם אותה.

את דנה הכרתי בחצר ליד הקולנוע. היא דיברה באנגלית אמריקאית והציגה את עצמה כדיינה.

היא שנונה ומאד יפה, אז קיבלנו אותה לחברתנו ולשיחתנו, שלא היתה על משהו מסוים.

היא כנראה באה אלינו בגלל האנגלית, ונשארה לצדי לכמה שעות. 

כשנהיה קר, כירבלתי אותה לתוך המעיל שלי. עטפתי אותה אלי, והיא נישקה את צווארי.

כשהתנשקנו, היה מאד נעים ורטוב.

כשהיא התחילה ממש לרעוד מקור, שאלתי אם היא רוצה ללכת למקום חמים יותר. חשבתי על כוס שוקו בבית הקפה הסמוך.

היא מיד אמרה כן, בוא נלך אליך.

הייתי בן עשרים, אני חושב. אולי עשרים ואחת. ברור שהסכמתי.

כשהגענו, היא התיישבה על המיטה ולא עשתה כלום.

נישקתי אותה, והתנשקנו עוד ועוד, עד ששאלתי אותה מה היא רוצה.

I want you to fuck me.

זה היה מפתיע וישיר. אז התפשטנו והתגפפנו.

משום מה הכל הרגיש קצת מכני מהצד שלה, אבל בכל פעם שהפסקתי היא המשיכה.

אחרי כמה דקות היא באה מעליי ולקחה אותי לתוכה.

נעים, חם, רטוב, מרגיש נכון. אז הנחתי את הדאגות קצת בצד.

ואז היא התחילה להרעיש. אני אוהב כשמרעישות איתי. זה נעים לאגו, וזה פשוט מגרה.

אבל משהו שם הרגיש מזויף. כמו פורנו לא מוצלח, שברור שזו עבודה ולא באמת כיף.

בדיעבד, היא כנראה לא זייפה באמת, אלא אולי כך התרגלה מצפיה בפורנו גרוע.

אחרי זה היא לא ענתה לי לטלפון במשך שלושה שבועות. אלו הימים לפני השיחה המזוהה, כך שאם לא ענתה, לא היתה יודעת שזה אני.

יום אחד התקשרה, והיה לנו זיון טלפוני קצת הזוי.

כעבור יומיים התקשרה שוב ונפגשנו. 

שוב על המיטה, שוב יש סימנים של גירוי והתלהבות, ושוב תחושה של זיוף לא ברור.

אני לא יודע להסביר למה, אבל רציתי לנסות להכאיב לה.

לקחתי פטמה שלה לתוך הפה, מצצתי בעדינות ואז מצצתי חזק מאד ונשכתי מעט.

כך הוצאתי ממני צליל אמיתי, חייתי. היא התחילה לזוז עלי מהר יותר, חזק יותר.

עברתי לצד השני, ועשיתי את אותו הדבר. הפעם גם צבטתי בין אצבעותי את הפטמה הראשונה.

שמעתי שאגה נפלאה ממנה, הרגשתי מתוכה את הכיווץ. 

לא יכולתי להתנגד לסחף הזה, וגמרתי יחד איתה.

התלבשנו בשקט מוחלט. נסענו חזרה אליה בשקט מוחלט.

במשך כל הדרך תהיתי מה עובר לה בראש. אני עדיין תוהה מה היא חשבה ברגעים האלו.

מאז לא היה לי איתה שום קשר.

אזהרות טריגר: פגיעות מיניות, נסיונות התאבדות.

מאותו ערב שנפגשנו, היה ברור שיש שם חיבור אינטלקטואלי וקומי מוצלח.

היא רהוטה ומאד נבונה. בין כל העקיצות ההדדיות עלו נושאים עמוקים ומעניינים. דברים כמו בחירה חופשית וחירות אמיתית, רגש מול מחשבה. 

ניכר שהיא קראה הרבה, דיברה עם אנשים וחשבה על הכל לעומק קצת מפחיד.

חיבבתי אותה מיד, כמובן, אם כי מבחינתי היא עדיין נתפשה כאחותה הקטנה של ענת.

במהלך השבועות היא הופיעה הרבה בסביבתי, והיתה משעשעת ומעניינת.

יותר מזה, היתה לנו תקשורת מאד פתוחה. הפתיחות שלה איתי הפתיעה וריגשה אותי מאד. אני מעולם לא הייתי אדם פתוח, יש לי ענייני אמון.

אז במהלך הלילות גיליתי הרבה מאד עליה. מסתבר ששרדה תקיפה מינית בגיל 15 שדי דפקה לה את הנפש.

מסתבר שבעקבות עניינים אנדוקרינולוגיים למיניהם, וענייני טראומה נפשית, היא ניסתה להתאבד. לא הרבה לפני שהכרתי אותה, מסתבר.

ובכל הזמן הזה, אני מאד אוהב אותה, אבל לא רואה בה משהו רומנטי או מיני.

אבל היא ראתה בי בן-זוג פוטנציאלי, ופרטנר מיני. 

לא ידעתי שזה מה שראתה, אני לא שם לב הרבה פעמים עד שמבהירים לי.

אז היא באיזשהו שלב, לא זוכר מתי ואיך, התחילה לנשק אותי.

אני מודה שזה היה מפתיע, ובעיקר מוזר. גם מאד מאד נעים, כי היא מהממת ומלאת תשוקה.

מצד שני, כל הזמן נמנעתי מלעשות כל דבר מעבר ללקבל את מה שרצתה לתת, כי ההיסטוריה שלה כל הזמן ניקרה לי בראש.

וכך, מדי פעם נפגשנו, והיה מאד נעים ודי רומנטי. והיו מזמוזים ונשיקות, אבל תמיד כששנינו לבושים.

לפני המון שנים הכרתי את ענת. היא נהיתה ידידה, והיה מצחיק איתה ומעניין.

ענת גרה אז בדירת שותפים בגבעתיים, ואני בדיוק השתחררתי מהצבא ועדיין הייתי אצל ההורים.

כיון שאני שונא את ההורים שלי, כל פעם שהזמינו אותי, הייתי מגיע. וביליתי הרבה שעות עם ענת והשותפים שלה.

בישלתי להם הרבה, דיברנו על הרבה שטויות, הרבה סמים נצרכו שם (אני לא נגעתי, אני מפחד על מעט המוח שיש לי).

מדי פעם הייתי הקול השפוי כשהיו ריבים, דרמות, זיונים קולניים, נסיונות התאבדות ומה לא.

לפעמים, ענת ואני היינו מזדיינים. סתם בשביל הכיף, עם אהבה אבל בלי שום קשר רומנטי. יזיזים טובים.

אני וענת היינו בערך בני 21.

מדי כמה שבועות, היתה דרמה גדולה, ולעתים הדבר הנכון היה להסיע את ענת לבית הוריה, אי שם בהרים הרחוקים.

בדרך כלל, אני נהגתי.

באחת הפעמים, הזמינו אותי להשאר לארוחת ערב.

שם פגשתי את מעין, אחותה בת ה-17 של ענת.

המון, המון, עקיצות הדדיות. הרבה הומור שחור, סרקזם ופילוסופיה.

בהחלט בחורה כלבבי.

אזהרות טריגר, למי שצריך: הסיפור הזה מכיל הרבה טראומות, פגיעות מיניות, מצבים נפשיים לא קלים, התמכרויות, פיגועים ועוד.

הכל, כמו תמיד, אמיתי. ככה גיליתי בודאות מוחלטת שאני לא סובל מענייני פוסט טראומה. אם זה היה יכול לקרות, זה כבר היה קורה.

גיליתי לאחרונה שאני בדיכאון. אני חייב לומר שהגילוי הזה ממש הפתיע אותי, כי לתחושתי אני פשוט חי את החיים שלי וזה מה שזה.

אבל הלכתי וחקרתי, וחשבתי והשתדלתי להסתכל על עצמי בכנות, ואני בדיכאון.

טכנית, דיכאון חריף. 62 מתוך מאה. זה לא נשמע הרבה, אבל אנשים רגילים לא עוברים את ה-5. אנשים רגילים בתקופות רעות בחיים נשארים מתחת ל-10.

ככל הנראה בגלל זה, בין היתר, הפסקתי לכתוב.

מתוך תפישה שלפעמים צריך להניע את הגלגלים בכח, החלטתי לכתוב למרות שלתחושתי אין לי מה להגיד.

כשאני קורא את מה שכתבתי פעם, נראה שאהבתי לכתוב, למרות שאני לא זוכר את זה ככה.

הזכרון שלי חלש בימיו הטובים ביותר, והדכאון מעוות הכל בכל מקרה.

אז החלטתי לכתוב, בתקוה שהאיכות לא נפגעה באופן בלתי הפיך.

מתוך פרץ לא אופיני של אופטימיות, אני מזהיר שיתכן ואכתוב כמה סיפורים במקביל.

הכותרת אמורה להבהיר איפה אנחנו בכל פרק.

ההתלבטות האחרונה היא אם לכתוב גם על עצמי. מה דעתכם?

באותו ערב, כשהיא באה לדבר לקראת סוף הנישואים שלי, דיברנו אצלי בבית.

כלומר, לא בחניון כמו בדרך כלל, אלא בדירה הקטנה שגרתי בה אז.

ודיברנו, ופרקתי עליה את כל הגועל נפש שהיה לי.

היא פרקה עלי את הבדידות, ואת השינויים האחרונים בחייה.

ואז היא סיפרה לי על עולם הבדסמ שגילתה בשנה האחרונה.

שמעתי עליו לפני כן, אבל לא הבנתי מה אני שומע.

אירית הסבירה לי את הצד הרגשי. את החיבור.

את המשמעויות שיכולות להיות לכאב.

היא הסבירה לי איך היא מרגישה כנשלטת, כמזוכיסטית.

לא הבנתי. היא הסבירה שוב, אני לא לגמרי שם עדיין.

אז היא הציעה להדגים. ככמובן שהסכמתי, תמיד אהבתי ללמוד ממנה.

היא הפשיטה ממני את החולצה, ואז מעצמה. עזרתי לה עם החזיה ואז היא הלכה והביאה שני אטבי כביסה.

היא חיברה את האטב הראשון לפטמה שלה, להראות לי שזה בסדר.

אני זוכר ששאלתי על הכאב, ושהיא ניסתה להסביר לי ולא הבנתי.

ואז היא חיברה את האטב השני לפטמה שלי.

אני זוכר את הכאב. את ההפתעה. את התחושה העטופה. את המבט לפטמה שלה ולאטב עליה.

ושיחקנו ככה במשך לא יודע כמה זמן. כאב שלי וכאב שלה. שיעור ראשון.

העיטוף, וההכלה. שיעור שני.

איך ללמוד ממנה, איך לכאוב איתה, איך לגרום לה לכאוב נכון. שיעור שלישי.

איך לגרום לה לכאוב בשבילי, להתרגל לשליטה הזו בה, וההנאה שלה ממני ובשבילי.

ואז התנשקנו, כי זה תמיד כיף.

והיא, עם חיוך ענק על הפנים, אומרת לי "אתה לא מזיין אותי באף חור בלי קונדום."

אירית ואני נשארנו חברים די טובים.

אמנם נפגשנו רק פעם בחודש בערך, גם אחרי שסיימנו עם הצבא, אבל זה לא ממש הפריע לעומק השיחה.

היא יצאה עם בחורות, ואני יצאתי עם בחורות.

שיתפנו זה את זו בצד הרגשי שלי הדברים, כשהיה מספיק עומק.

שיתפנו בלי פרטים מיניים או פרטיים מדי, והקשבנו בלי ביקורת.

עברנו כך יחד הרבה שטויות, טעויות, הנאות, תגליות ושעמום של צעירים בני עשרים וקצת.

באיזשהו שלב, כמו תמיד על סיגריה בחניון, אמרתי לה שאני מתחתן.

היא היתה קצת מופתעת, אבל קיבלה את זה יפה.

דיברנו, סיפרתי, כמו תמיד.

התחתנתי, והיא באה לחתונה ושמחה בשבילנו ואיתנו.

מספר לא מבוטל של חברים ובני דודים של שנינו התחיל איתה בחתונה הזו.

אחרי החתונה כמעט ולא התראינו במשך שנתיים.

יש נטיה טבעית של זוג צעיר להשתבלל עם עצמם.

יש את הטירוף וקצב החיים שאשתי (הראשונה, לא הנוכחית) הביאה איתה.

אני חושב שבנוסף לשני אלה יש קצת מרחק בטחון שאירית לקחה ממני.

בסוף השנתיים המדוברות, כבר היה ברור שאנחנו מתגרשים, רק שהיה צריך לארגן את כל הניירת.

בעצם, היינו הזוגיות הרצינית הראשונה אחד של השני. 

זו שבה עוברים לגור יחד, ואז אחרי שנתיים שלוש נפרדים וזה נורא מציק ועצוב וצריך לעבור דירה.

אז כזה, רק שהחתמנו רבנים בכניסה וביציאה.

אבל רגע לפני הגרושין עצמם, היו כמה חודשים בהם היא היתה בהודו, ואני נשארתי לבד בדירה ועבדתי שבע עשרה שעות ביום.

והבדידות אכלה אותי מבפנים, כמו שהיא תמיד עושה.

ובאיזה ערב, אירית התקשרה, ואז באה לפגוש אותי.

מוזר לי להגיד את זה, אבל אני לא זוכר איך או מתי בדיוק נפרדנו.

הפסקנו להיות זוג, המשכנו להיות חברים די טובים. 

המשכנו גם לחלוק מיטה מדי פעם, בעיקר כשכאב לה הגב.

מתישהו, על סיגריה בחניון איפשהו, היא סיפרה לי שהיא מגלה את עצמה כלסבית.

איזה כיף לך. מוזר קצת, אחרי כמה גברים, אבל איזה כיף.

"תודה. נשים זה הרבה יותר כיף לי כרגע."

את תמיד מוזמנת לבוא אלי אם את רוצה לחזור לגברים. או סתם לדבר.

"בוא איתי למינרבה ביום שישי. אני לא רוצה ללכת לבד."

אז כמובן שהיא היתה צריכה לספר לי שזה המקום של הלסביות בתל אביב.

שהיא לוקחת אותי בתור המקבילה הלסבית לחבר ההומו.

כמובן שאמרתי כן. איזה כיף. לגלות עולם שלם שלא הכרתי.

הלכנו הרבה פעמים, על פני כמה חודשים.

לרוב הייתי הגבר היחיד במקום. לא קיבלתי יחס מוזר, אף אחת לא דפקה לי מבטים.

פשוט נכחתי שם, קשקשתי עם אירית על תקן חבר טוב, וצפיתי בנשים מתחילות אחת עם השניה.

בעיקר צפיתי בנשים מתחילות עם אירית. איזה כיף. משמח לראות איך היא נהנית ככה.

כל פעם שמישהי התקרבה אליה מספיק, קינאתי קצת. אהבתי להיות קרוב אליה ככה.

אבל בכל פעם, שמחתי בשביל אירית שהיא מתקרבת, ומוצאת עם מי לחלוק את עצמה.

שמחתי גם בשביל בת הזוג, כי ידעתי כמה טוב יכול להיות להן יחד, וזה משמח אותי תמיד.

עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, אני תוהה אם כאן נמצאים שורשי הפוליאמוריה שלי.

בזה שמשמח אותי לראות אשה שאני אוהב שמחה, אוהבת, נאהבת.

אחרי שנה בערך שהיינו ביחד ולמדנו דברים והיה לנו כיף, קרה מקרה קטן.

הוא לא משפיע בשום צורה על ה"עלילה" של הסיפור הזה, ככל שיש בכלל אחת כזו.

הוא לא חשוב. הוא רק מצחיק. עברו עשרים שנה והוא עדיין מעלה חיוך על פני.

היינו אצלי, בבית ריק. ערומים במיטה. היא מעלי ואני בתוכה. ונילי, נעים, כיף.

ואז צלצולו המציק של הטלפון שלה. הדגמים הישנים של נוקיה, אלה עם סנייק.

המחשבה הראשונה שעוברת לי בראש היא להעיף את המכשיר על הקיר הקרוב, אבל במקום זה הגשתי לה אותו.

האמת היא, שזה היה דגם ממש עמיד. אם היה נפגש בקיר, היה מקלף קצת טיח וממשיך לצלצל.

ככה גיליתי שהמילים הכי לא קשורות והכי לא צפויות במהלך סקס הן "פריבייט בבושקה".

שלום סבתא, בתרגום חופשי.

אירית, אני לא מאמין שענית לסבתא. אני ממש לא מאמין שניהלת איתה שיחה במשך כמה דקות טובות.

ואיך, אני שואל בכנות, בעצם לא הפסקת לזוז עלי במשך כל הזמן הזה?

אחרי השיחה, הארוכה מאד, היא צחקה ממש. זו תחושה מעניינת, להיות בתוך מישהי שממש מתפקעת מצחוק.

ומשם התנשקנו עוד, והמשכנו את מה שעשינו עד לסופו.

אבל אני מודה שלא הייתי מרוכז כל כך. 

איך, אחרי כל הזמן הזה, לא ידעתי שהיא דוברת רוסית?

הזמן עובר. כמו שאמר לי מישהו באותה תקופה, הדקות עוברות לאט והחודשים עוברים מהר.

כל רגע איתה נפלא.

אולי כי היו מעט רגעים. יום או יומיים בערך פעם בחודש.

גיליתי עם אירית שהורים של אהובות אוהבים אותי.

למדתי גם שלחזה גדול יש השלכות. לאירית כאב הגב.

שנינו מאד נהננו כשעשיתי לה מסאז'.

מצד אחד, תמיד עשיתי אותו בכוונה כנה לשחרר שרירים תפוסים. כלומר, כואב לעתים, לא רק נעים.

מצד שני, המגע תמיד בא עם לא מעט אנרגיה ארוטית. כנראה פשוט כי כל כך הדליק אותי לגעת בה.

גם היא היתה שם, נהנית גם מהשחרור של שריריה וגם מהמיניות המרומזת.

עשינו את המעבר הזה הרבה פעמים באותה שנה.

תמיד התחלנו בישיבה לבושה.

תמיד ביקשתי שתסיר את החולצה כדי לאפשר לי מגע עמוק ורחב יותר.

תמיד היא היתה מסירה את החזיה בשבילי, כדי שאוכל להגיע לנקודות בכתף שמתחתיה.

תמיד זה המשיך לליטוף על שרירים דואבים ונשיקה רכה על הצוואר.

כשהיא היתה נשכבת עלי, לאחור ולצד, ומתנשקת איתי, כבר ידעתי שהיא מגורה.

באותו היום, עשינו כמו תמיד.

אותם מעשים, אותה עדינות, אותה רמיזה שמתממשת לאיטה.

ההבדל היה שהיינו לבד בבית, בפעם הראשונה.

היא היתה כל כך משוחררת. וצלילים כאלו יפים יצאו ממנה.

ושוב למדתי משהו חדש. על ההבדל בין עונג לבין עונג כשמשוחררים באמת.

ביום ראשון, היא התחילה קורס קצינות בבה"ד 12 (עליו השלום).

ומאז אני חושב שלא התראנו במשך ארבעה חודשים כמעט.

אבל דיברנו כל שבוע (כי לא התאפשר יותר).

ועוד תגלית, של אינטימיות רגשית ולא רק גופנית. 

באיזו קלות היא משתפת אותי בקשיים שלה. 

באיזו קלות אני שם איתה, מקשיב, קשוב, תומך. וכמה זה נעים לעשות את זה, להכיל אותה. 

ככה, למדתי בפעם הראשונה, נראית ומרגישה אהבה.

היו לא מעט שיחות טלפון, ועוד פגישה אחת או שתיים, עד שמצאנו את עצמנו מתנשקים ומתגפפים בשכיבה.

הפתעה ראשונה היתה כשהיא שאלה אם יש לי קונדומים.

לא היו לי. עד אותו רגע, המחשבה שיש דברים כאלה ויש שימוש בהם היתה זרה לי.

כלומר, ידעתי עליהם, ואפילו מה ואיך, רק לא חשבתי שזה רלוונטי לחיים שלי וזה היה יקר, אז לא קניתי.

אני מאד רוצה להגיד שזה קשור לכך שבמשך תשעה עשר ימים מכל עשרים ואחד הייתי תקוע בתוך פחית עם עוד תשעים וכמה גברים, אבל האמת היא שזו בעיקר היתה תמימות מסוימת וחוסר אופטימיות שמאפיין אותי עד היום.

היא נשכבה מעלי, פנים מול פנים. "אתה לא מזיין אותי בלי קונדום."

ברור שלא. הדבר האחרון שאנחנו צריכים זה ילדים ומחלות.

(רגע, מזיין? כולי עוד בשפה שבה עושים יחד, לא אני עושה לה. הפתעה שניה.)

"אז בוא. קום. הולכים לקנות." הפתעה שלישית.

בשנים שחלפו מאז יצא לי הרבה לתאר את גבולות ההסכמה, בעיקר כשאנשים וניליים שואלים אותי על בדסמ.

אני תמיד אומר שהסכמה זה לא המבחן הנכון. מה שאנחנו רוצים זו התלהבות.

Enthusiasm, not consent.

ככה נראית התלהבות, ואיזו תחושה נפלאה זו להתלהב ככה ביחד.

אז הלכנו יחד, וקנינו, וחזרנו למיטה.

וזו היתה הפעם הראשונה שראיתי את אירית ערומה. מהממת שהיא.

והפעם הראשונה שלנו יחד באופן מיני מובהק, שהוא מעבר למזמוזי נעורים.

אירית לא היתה המגע המיני הראשון שלי. אולי לטובה, כי הפעם הראשונה היא תמיד מוזרה ומביכה.

אבל הפעם הזו, אחר הצהריים בבית של ההורים שלי, היתה הפעם הראשונה שהבנתי באמת איזה עונג יכול להיות בזה.

היא היתה נפלאה, סבלנית, מתלהבת, רטובה כל כך, בטוחה כל כך במה שהיא רוצה.

בפעם הראשונה, הבנתי כמה יש לי ללמוד ממנה, וכמה נעים יהיה ללמוד עוד ועוד.

לא ידעתי עוד כמה היא מסוגלת להמשיך ולהפתיע אותי, שוב ושוב, כל פעם אחרת.

ועם כל הפתעה כזו פתחה לי עולם שלם ללמוד ולהכיר.