מוזר לי להגיד את זה, אבל אני לא זוכר איך או מתי בדיוק נפרדנו.
הפסקנו להיות זוג, המשכנו להיות חברים די טובים.
המשכנו גם לחלוק מיטה מדי פעם, בעיקר כשכאב לה הגב.
מתישהו, על סיגריה בחניון איפשהו, היא סיפרה לי שהיא מגלה את עצמה כלסבית.
איזה כיף לך. מוזר קצת, אחרי כמה גברים, אבל איזה כיף.
"תודה. נשים זה הרבה יותר כיף לי כרגע."
את תמיד מוזמנת לבוא אלי אם את רוצה לחזור לגברים. או סתם לדבר.
"בוא איתי למינרבה ביום שישי. אני לא רוצה ללכת לבד."
אז כמובן שהיא היתה צריכה לספר לי שזה המקום של הלסביות בתל אביב.
שהיא לוקחת אותי בתור המקבילה הלסבית לחבר ההומו.
כמובן שאמרתי כן. איזה כיף. לגלות עולם שלם שלא הכרתי.
הלכנו הרבה פעמים, על פני כמה חודשים.
לרוב הייתי הגבר היחיד במקום. לא קיבלתי יחס מוזר, אף אחת לא דפקה לי מבטים.
פשוט נכחתי שם, קשקשתי עם אירית על תקן חבר טוב, וצפיתי בנשים מתחילות אחת עם השניה.
בעיקר צפיתי בנשים מתחילות עם אירית. איזה כיף. משמח לראות איך היא נהנית ככה.
כל פעם שמישהי התקרבה אליה מספיק, קינאתי קצת. אהבתי להיות קרוב אליה ככה.
אבל בכל פעם, שמחתי בשביל אירית שהיא מתקרבת, ומוצאת עם מי לחלוק את עצמה.
שמחתי גם בשביל בת הזוג, כי ידעתי כמה טוב יכול להיות להן יחד, וזה משמח אותי תמיד.
עכשיו, אחרי שכתבתי את זה, אני תוהה אם כאן נמצאים שורשי הפוליאמוריה שלי.
בזה שמשמח אותי לראות אשה שאני אוהב שמחה, אוהבת, נאהבת.