|
|
|
בהמשך לפוסט הקודם, ולכל השיחות ביני לבינה בנושא הזה, היא נתנה לי מתנה.
למען האמת, היא נותנת לי הרבה מתנות. כולן יפות, מרביתן מעשה ידיה.
את המתנה הזו אפשר להציג לראווה, וכך הסכמנו שיהיה.
מרגישים שיש כאן הרבה אהבה, נכון?
באופן כללי, נעים לי כשהיא מנשקת ומוצצת לי את הפטמה.
זה עונג גופני קטן ופשוט. טוב לי ככה.
מעבר לזה, זו הנכחת שליטה יפה, להגיד או לסמן לה לעשות את זה.
במיוחד כי זה משהו שאפשר לעשות בחוץ בלי להסתכן במעצר (אבל כן במבטים מוזרים).
כך יצא שדי מהר אחרי שהתחלנו את מערכת היחסים המיוחדת שלנו, היא נדרשת למצוץ את הפטמה שלי כשאנחנו בחוץ.
לא בפנים של אף אחד, אבל כן בחוף הים בלילה, גם אם מישהו עובר שם מדי פעם.
זה מאד נעים, ומעורר בשנינו את המקום של השליטה והשייכות.
אתמול, אחרי חודשיים כאלו, נזכרתי ששמעתי איפשהו שבאירלנד בעת העתיקה זו היתה מחווה רשמית של הבעת נאמנות וקבלה של שליטת המלך.
סיפרתי לה והיא לא האמינה לי, אז כמובן שקיבלה משימת חקר היסטורי קטנה.
אז אין הרבה מקורות, בכל זאת אלף מאתיים שנה. ועדיין, יש מקורות, ואחד מהם הוא סנט פטריק בכבודו ובעצמו.
באירלנד, סביב המאות השמינית והתשיעית, האצולה היתה מוצצת את פטמתו של מלך חדש כדי להביע את נאמנותם.
מלך רע, או שהרגיז את האלים, היה מוקרב לאותם אלים ופטמותיו נכרתות כדי שלא יהיה המלך יותר.
האם לכם יש הבעות שליטה קטנות כאלו? האם גם אתם גיליתם מקורות היסטוריים שהקדימו אתכם במאות שנים?
קרה לכם שרציתם להתחיל משהו חדש, סקס ובדס"מ ואהבה, וניסיתם לחפש ולפלרטט בכלוב?
ברור שכן, קרה לכולנו הרבה.
קרה לכם שהיה שבוע שלם שבו כלום לא פוגע? שלפעמים מתחילה איזו שיחה, אבל לבסוף נפרדים בהבנה שלא מתאימים זה לזו?
ברור שכן, הרי אין דבר בכלוב שבא בקלות.
עכשיו, קרה לכם שאחרי שבוע כזה, פתאום מתחילים שני מחולות פלירטוט עם שני אנשים שונים?
התחלתי שיחה, בתגובות בבלוג, עם שתי נשים שונות מאד. כל אחת עניינה אותי בדרך אחרת, והגבתי לכתיבה שלה.
ועם שתיהן השיחות בתגובות המשיכו באדומות.
הרבה אדומות. עם המון תוכן מעניין והרבה רמיזות עדינות ופלירטוטים סוטים ונפלאים.
עם שתיהן. לאורך כמה ימים.
ואז נקבע דייט עם אחת לעוד יומיים.
וכמובן שצריך להיות שקופים ולהניח את זה על השולחן מול השנייה.
אז בצהריים פתחתי את הכלוב שוב, ואז עבודה וזה, אבל החלון נשאר פתוח לכמה דקות, וכנראה שהיא ראתה אותי מחובר.
והתגברתי על עצמי ועל המבוכה הותיישבתי לכתוב לה הודעה שלא נעים לי שאני כאילו ממקבל, אבל זה התחיל בו-זמנית וזה.
ופתאום נכנסת הודעה. ממנה.
שאומרת לי שהיא התחילה לפלרטט עם עוד מישהו בדיוק באותו זמן שהתחילה איתי. ובעצם סיפרה בדיוק את הסיפור שאני התיישבתי לכתוב לה.
איזו הקלה.
ואז כמובן שעניתי שלא רק שאני לא כועס עליה, אלא שקרה אצלי בדיוק אותו הדבר.
ומה דעתה שכל אחד מאיתנו ילך לכיוון האחר, וניפגש יום אחד בסיבוב. עד אז, נשארים ידידים.
מאז, אנחנו ידידים, עם היסטוריה פלירטוטית מאד משעשעת.
ועוד סיפור מצחיק לאוסף.
הכלוב, 2022
קרה לכם שהייתם עם מלא חברים במסיבה אצל מישהי בבית ונדלקתם על בעלת השמחה?
ושמשום מה הרבה מהנוכחים היו די לא נעימים אליה, והשתדלתם יותר להיות אמפתיים ונחמדים אליה?
ואז התברר שהיא יוצאת עם מישהו שאתם מכירים, ולכן די מתעלמת?
לא יודע מה היה שם, אבל במשך ערב שלם היה לי וייב של רצון והמנעות ממנה. ובאמת שרק רציתי להיות נחמד ולא ניסיתי להתחיל איתה.
ואז חודשים אחר כך נפגשנו שוב, ואז כבר כן ניסיתי להתחיל איתה, והיא סירבה מיד ובזה נגמר העניין.
וכעבור כמעט שנה, משום מקום היא התקשרה וקבענו לצאת.
ואז באמצע הנסיעה לתוך תל אביב לבלות מתקשר פאקינג שאולסקי ומיד צריך לחזור לספינה, כי הצבא תמיד נתקע באמצע החיים.
אז חזרתי הביתה להתארגן, והיא באה איתי, כי היה יותר מהיר להוריד אותה בבית בדרך לחיפה.
וממש רציתי אותה שם, ואפילו החלפתי למדים למרות שלא היה צריך, כדי לעמוד מולה בבוקסר תוך כדי.
ומצדה, כלום.
ואז נוסע מהר כדי להוריד אותה בבית, והיא מבקשת לעצור בצד לשניה.
אז עוצרים בתוך הבלאגן של העבודות של צומת רעננה, במקום בטוח ויחסית מוסתר.
והיא נישקה אותי, בהמון תשוקה רעבה פתאום.
ואז לקחה את היד שלי מהצוואר שלה והניחה על התחתונים הרטובים.
והיא גמרה די מהר, ולא רציתי להפסיק אז פשוט המשכתי, ואיכשהו תוך כדי הכל משכתי לה בשיער כדי להיטיב את זוית הנשיקה.
וכשהיא גמרה שוב השעון חזר לתקתק לי בראש. והחלטנו להמשיך לנסוע.
וברמזורים של רמתיים, היא פתאום נזכרה לגעת בי, והניחה יד על הבליטה במכנסיים.
וברמזור הבא לא עצרתי בזמן. ונתקעתי ברכב לפני במהירות של 3 קמ"ש בערך.
והנהג יצא להסתכל על הנזק ולהגיד לי שאני אידיוט.
וכשפתחתי את החלון כל הריח של הסקס יצא לכיוונו, והוא מיד חייך ואמר "הכל בסדר" ונעלם.
מאוחר יותר גיליתי שזו היתה האורגזמה הראשונה שלה שלא רק עם עצמה, למרות שהיה לה לא מעט נסיון מיני.
ומשום מה היא התחמקה ממני מאז, ולא נפגשנו יותר.
תודה מיוחדת לענתית על הפורמט והרשות להשתמש בו. היא עושה את זה נפלא.
קרה לכם פעם שנסעתם לגמרי לבד על כביש החוף?
שמונה בערב ביום שישי, כולם בארוחות שבת.
הייתם לבד בבית עד שהוקפצתם חזרה לצבא.
קרה לכם שהייתם בדרך, נסעתם כמעט 140 ואז בגלל ידיעה בחדשות כמעט איבדם שליטה על הרכב?
ההורים שלי היו בטיול לחודשיים בחו"ל, כמו בכל שנה. אז לפחות היה לי את הרכב.
מלבד בבית, לבד ברכב, בדרך לספינה הצפופה.
נוסע מהר, כי הקפצה, וכי כיף לנסוע מהר על כביש פתוח כשבני עשרים.
ואז חדשות מפי אהוד גרף. יש משהו בקול העמוק והסמכותי שלו שתורם לסיטואציה.
בידיעה הקטנה שבסוף החדשות נאמר המשפט "כמיליון גברים ברחבי העולם נוטלים את גלולת הויאגרה כנגד אין-אונות" ואז הוא כנראה הבין, כי היתה נשימה של חצי שניה. "מרביתם בגיל העמידה."
ומשהו במשחק המילים הקטן והמפגר הזה פשוט קרע אותי מצחוק.
וכשנרגעתי וחזרתי לנתיב, הבנתי שיש איזו ילדה בת תשע-עשרה ביפו שנתנה את הטקסט הזה לאהוד גרף, ושהוא שידר אותו, ושוב צחקתי.
וכשהגעתי לספינה ועשיתי את כל מה שהיה צריך לעשות, לא היה עם מי לשתף את כמה שהדבר הזה הצחיק אותי.
מאז, למעלה מעשרים שנה, אני מספר את הסיפור הזה כשאני מתחיל להרגיש בנוח עם אנשים חדשים, כדי לא לספר אותו שוב ושוב לאנשים שכבר מכירים אותי.
וזה כולל חיקוי לא רע של קולו של אהוד גרף, למרות שבדרך כלל נוח לי יותר על דן כנר.
איפשהו ליד ג'סר א-זרקא, 2000
כבר כמה חודשים שאני די מאוהב.
כבר כמה חודשים שהקשר הזה במצב של אהבה חדשה בהתהוות.
מצב שבו יש רגש, אבל אין עדיין לגמרי פניות רגשית.
אני חושב שגם היה לא מעט פחד לממש את הקשר לעומקו, כי זה היה יכול להיות מאד עמוק, מטלטל, משייך ועוצמתי.
דיברנו לא מעט בשבוע שעבר, עד שישי בצהריים עוד החלפנו הודעות, ואז התחילה ההפוגה של סוף שבוע של שני אנשים עם ילדים.
בשישי בערב היא זכתה במה שנראה כאושר גדול.
בשבת בבוקר עוד היתה כולה קורנת מאושר וסיפוק.
מאז, אינני יודע.
קצת עצוב לי, כי קיוויתי להיות האחד שלה. ושהיא תהיה האחת שכל כולה שלי.
מצד שני, אם היא מאושרת, זה משמח אותי.
זה בדיוק מה שרציתי, האושר שלה.
אז נכון, האגו שלי רצה שהיא תמצא אותו איתי, כואבת, מיוזעת, מלאה ורוטטת.
ועדיין, יותר חשוב שהיא מאושרת מאשר שהיא איתי.
ובאיזה מקום קטן ועצוב בתוככי נפשי, אני חושב שהוקל לי.
קצת ידעתי שזה בא.
היה לה קשה להתקרב אלי במציאות. הראש שלי מילא את האויר בהסברים בשמה.
אני אוהב אותך. את חקוקה בליבי.
אני שמח שטוב לך. מגיע לך אושר גדול.
תמיד אשמח לשמוע את קולך שוב.
עצוב לי שאני לא האחד שלך, אבל אני מוקיר תודה על מה שהיה לנו יחד.
את מהממת, אל תפסיקי.
אנחנו לא נפגשים מספיק.
ככל הנראה, גם שש פעמים ביום לא יספיקו, כי אהבה חדשה וזה.
ובכל זאת, עדיף להוריד את הזמן הממוצע בין פגישות למשהו קצר משישה שבועות, לא?
קבענו להיפגש השבוע.
לא, זה לא מדויק. הצהרנו על רצון להיפגש השבוע, והיה איזה דיבור על אולי היום.
אז שאלתי.
וקיבלתי משהו בסגנון "הלוואי, אבל אני קבורה בעבודה כל השבוע" בחזרה.
עניתי "אני סומך עך שיקול הדעת שלך. אהובה שלי. מצאי לנו את הזמן להיות יחד."
מודה שבלבי השתעשעתי ברעיון של לצוות עליה בכל זאת, אבל זה לא אני.
ורק אז נתפש לי שהאמת היא שגם אני ממש קבור בעבודה.
אם היא היתה אומרת כן, הייתי מתרגש, מנסה לקבוע בדיוק מתי ומיד מבין שאין סיכוי היום.
שבוע בלי הפוגות.
לשנינו.
ואת. תמיד כיף לאהוב אותך, אבל בכל זאת יותר כיף לאהוב אותך קרובה, צמודה, עטופה בזרועותי ולא רק במילותי.
אני תוהה אם שתי פגישות שלנו בשבוע אחד יגרמו ליקום לקרוס.
כנראה שלא, אבל אולי השכנים יתלוננו.
כששואלים אותי מה שלומי, אני לרוב מתחמק.
לא אוהב לשקר ולא רוצה לבאס.
בימים האחרונים, הזדמנו לי כמה שיחות עם אנשים שאני יודע שאכפת להם.
בימים האחרונים, כמעט כל מה שאני מספר עליו זו היא.
שנפגשנו, שאנחנו מדברים הרבה יותר בזמן האחרון, שיש תכניות לפגישה הבאה שרק מחכות שמערכת החינוך תתאפס על עצמה קצת.
שכיף לי איתה ממש.
בימים האחרונים אני חושב עליה המון.
אז נכון, לא הכל מחשבות טהורות. היו כל מיני מחשבות שכללו שולחן קפה, הרבה ניילון נצמד, אטבים ואצבעות.
אבל היו גם המון שפשוט כללו חיבוק ארוך. לשבת יחד שעות, עור לעור.
למצוא את המקום שלנו יחד. לב קרוב ללב.
את השקט שלנו יחד. לחי על ירך. אצבעות מלטפות אוזן וצוואר.
ואז, אחרי ארוחת שישי כשכל הילדים ממש נהנים יחד ולכן אני לא יכול ללכת הביתה עדיין, הודעה.
"חושבת עליך".
גם אני עלייך.
קבענו לאותו "מחר", למי שזוכר את הפוסט הקודם.
ברור שלא קרה. החיים יותר מדי צפופים כדי שזה יהיה עד כדי כך קל.
אבל איכשהו, הפעם, זה היה אחרת.
כשדיברנו היא דאגה שאני כועס עליה.
אני חושב שזה בעצם רצון חזק לא לאכזב אותי, וזה ממש מתוק.
אני מאד אוהב את ההשתדלות הזו, את הרצון הזה לשמח אותי.
יותר חשוב מכל זה, המשכנו לדבר כל יום, ולרוב כמה פעמים ביום.
הפגישה הקרובה נשארה באויר בינינו כל הזמן.
קבענו להיום.
ואז אתמול שוב צץ משהו.
ואז רגע, ואולי אפשר בכל זאת, והתרגשות וציפיה.
ונפגשנו. פחות משעה לפי שערי החניון. אולי ארבעים דקות יחד.
בבית קפה שזורק אותנו אל שנות השמונים של קפה לא טעים על כסאות לא נוחים.
והיה ממש כיף. כי כמובן שהיה כיף איתה.
אני מאד אוהב את הצד השירותי שלה, שקצת התחיל לבצבץ היום, שרק מוסיף להנאה.
ובמשך כל הזמן היה שולחן תקוע בינינו, ועיני זרים שמפריעות לזרימה הטבעית.
אני מסתכל עליה, וממש רוצה לטרוף אותה. ולחבק אותה חזק וקרוב ללב.
ובעיקר, היינו שנינו קצת נבוכים. כמו שני בני שש-עשרה בדייט ראשון.
העיקר, שנינו עמדנו בהבטחות שלנו.
היא הבטיחה שניפגש ואני הבטחתי שכשניפגש לא יקרה שום דבר שהיא לא תבקש קודם.
בשביל שהיא תרגיש בטוחה, אבל גם כי אני משתוקק לשמוע אותה מבקשת.
לסיכום, היה נעים, נבוך קצת, קרוב מאד, חטוף מדי, ובתחושה שאנחנו מאד רוצים ואי אפשר.
האמת היא שזה מצוין. המצב הזה השאיר המון ציפיה לפגישה הבאה באויר בינינו.
הרבה אהבה והמון מתח שמחכים להתפרץ.
והמצב הזה, של לטעום טיפה קטנה ולרצות לגמוע את כל השאר, הוא מצב מאד מעורר ונעים.
הסכמנו שבפעם הבאה ניפגש בבית, בשקט שלנו, הרחק מעיני הציבור.
אחרי החגים.
והריח שלה קצת נשאר עלי, ודיברנו מאז הבוקר כבר פעמיים, והראש לא רוצה לשחרר אותה ולחזור לעבוד.
נעים ככה. אל תפסיקי.
אנחנו נפגשים מעט. ממש מעט.
בין תפעול הבית, תפעול המשפחה, עבודה וכל שאר החיים, אין הרבה זמן פנוי. במיוחד בקיץ, ובחגים.
ברור שיש געגוע, אבל יש עוד כל מיני תופעות נוספות.
לפעמים עובר שבוע בלי קשר. שיחה לא נענית כי עסוקים. הודעות שלא מגיעות או נשכחות. לא נכנסים לכלוב לקרוא תגובות לבלוג.
אחרי שבוע כזה, יש כבר ריחוק מסוים. צריך לבנות שוב את האינטימיות שיש לנו.
ואז בונים שוב, וזה קל יותר ומהיר יותר אחרי כל פעם.
ומחליפים יותר הודעות, והן נעימות ומשעשעות יותר.
ומשוחחים בקול, שזה תמיד כיף וקרוב, כי יש פחות פילטרים של מחשבה בינינו.
ואז מישהו אומר את המשפט "צריך להפגש בקרוב. אפילו השבוע."
ושנינו יודעים שברור שצריך, אנחנו ממש זקוקים לחיבוק הזה כבר.
אבל לגמרי ברור שהמילה "שבוע" תוחמת זמן שבו זה לא יקרה.
לפני שבוע היא אמרה בדיוק את זה. ומצד אחד זה מבאס, כי מיד ברור שהשבוע זה לא יהיה.
מצד שני, זה אומר שהפגישה כבר באויר, זה קרוב, אנחנו מוכנים לזה שוב.
בימים האחרונים מדברים יותר. והשיחות נעימות יותר.
מתחילה איזו התרגשות הדדית. איזה ריקוד של טיזינג עדין יחסית בינינו.
הבוקר היא מתקשרת, כבר התחלה טובה. תוך דקה וחצי קבענו למחר.
מחר נפגשים. אז עכשיו יש הרבה יותר התרגשות.
וההתרגשות הזו מקרבת.
דיברנו ארבע פעמים היום. ניסינו יותר, אבל בכל זאת עבודה, ילדים וכל השאר.
אז אני מתרגש.
ונעים לי ככה.
וכיף איתה ככה.
מעניין מה יהיה מחר.
