כבר כמה חודשים שאני די מאוהב.
כבר כמה חודשים שהקשר הזה במצב של אהבה חדשה בהתהוות.
מצב שבו יש רגש, אבל אין עדיין לגמרי פניות רגשית.
אני חושב שגם היה לא מעט פחד לממש את הקשר לעומקו, כי זה היה יכול להיות מאד עמוק, מטלטל, משייך ועוצמתי.
דיברנו לא מעט בשבוע שעבר, עד שישי בצהריים עוד החלפנו הודעות, ואז התחילה ההפוגה של סוף שבוע של שני אנשים עם ילדים.
בשישי בערב היא זכתה במה שנראה כאושר גדול.
בשבת בבוקר עוד היתה כולה קורנת מאושר וסיפוק.
מאז, אינני יודע.
קצת עצוב לי, כי קיוויתי להיות האחד שלה. ושהיא תהיה האחת שכל כולה שלי.
מצד שני, אם היא מאושרת, זה משמח אותי.
זה בדיוק מה שרציתי, האושר שלה.
אז נכון, האגו שלי רצה שהיא תמצא אותו איתי, כואבת, מיוזעת, מלאה ורוטטת.
ועדיין, יותר חשוב שהיא מאושרת מאשר שהיא איתי.
ובאיזה מקום קטן ועצוב בתוככי נפשי, אני חושב שהוקל לי.
קצת ידעתי שזה בא.
היה לה קשה להתקרב אלי במציאות. הראש שלי מילא את האויר בהסברים בשמה.
אני אוהב אותך. את חקוקה בליבי.
אני שמח שטוב לך. מגיע לך אושר גדול.
תמיד אשמח לשמוע את קולך שוב.
עצוב לי שאני לא האחד שלך, אבל אני מוקיר תודה על מה שהיה לנו יחד.
את מהממת, אל תפסיקי.
