אנחנו נפגשים מעט. ממש מעט.
בין תפעול הבית, תפעול המשפחה, עבודה וכל שאר החיים, אין הרבה זמן פנוי. במיוחד בקיץ, ובחגים.
ברור שיש געגוע, אבל יש עוד כל מיני תופעות נוספות.
לפעמים עובר שבוע בלי קשר. שיחה לא נענית כי עסוקים. הודעות שלא מגיעות או נשכחות. לא נכנסים לכלוב לקרוא תגובות לבלוג.
אחרי שבוע כזה, יש כבר ריחוק מסוים. צריך לבנות שוב את האינטימיות שיש לנו.
ואז בונים שוב, וזה קל יותר ומהיר יותר אחרי כל פעם.
ומחליפים יותר הודעות, והן נעימות ומשעשעות יותר.
ומשוחחים בקול, שזה תמיד כיף וקרוב, כי יש פחות פילטרים של מחשבה בינינו.
ואז מישהו אומר את המשפט "צריך להפגש בקרוב. אפילו השבוע."
ושנינו יודעים שברור שצריך, אנחנו ממש זקוקים לחיבוק הזה כבר.
אבל לגמרי ברור שהמילה "שבוע" תוחמת זמן שבו זה לא יקרה.
לפני שבוע היא אמרה בדיוק את זה. ומצד אחד זה מבאס, כי מיד ברור שהשבוע זה לא יהיה.
מצד שני, זה אומר שהפגישה כבר באויר, זה קרוב, אנחנו מוכנים לזה שוב.
בימים האחרונים מדברים יותר. והשיחות נעימות יותר.
מתחילה איזו התרגשות הדדית. איזה ריקוד של טיזינג עדין יחסית בינינו.
הבוקר היא מתקשרת, כבר התחלה טובה. תוך דקה וחצי קבענו למחר.
מחר נפגשים. אז עכשיו יש הרבה יותר התרגשות.
וההתרגשות הזו מקרבת.
דיברנו ארבע פעמים היום. ניסינו יותר, אבל בכל זאת עבודה, ילדים וכל השאר.
אז אני מתרגש.
ונעים לי ככה.
וכיף איתה ככה.
מעניין מה יהיה מחר.
