קבענו לאותו "מחר", למי שזוכר את הפוסט הקודם.
ברור שלא קרה. החיים יותר מדי צפופים כדי שזה יהיה עד כדי כך קל.
אבל איכשהו, הפעם, זה היה אחרת.
כשדיברנו היא דאגה שאני כועס עליה.
אני חושב שזה בעצם רצון חזק לא לאכזב אותי, וזה ממש מתוק.
אני מאד אוהב את ההשתדלות הזו, את הרצון הזה לשמח אותי.
יותר חשוב מכל זה, המשכנו לדבר כל יום, ולרוב כמה פעמים ביום.
הפגישה הקרובה נשארה באויר בינינו כל הזמן.
קבענו להיום.
ואז אתמול שוב צץ משהו.
ואז רגע, ואולי אפשר בכל זאת, והתרגשות וציפיה.
ונפגשנו. פחות משעה לפי שערי החניון. אולי ארבעים דקות יחד.
בבית קפה שזורק אותנו אל שנות השמונים של קפה לא טעים על כסאות לא נוחים.
והיה ממש כיף. כי כמובן שהיה כיף איתה.
אני מאד אוהב את הצד השירותי שלה, שקצת התחיל לבצבץ היום, שרק מוסיף להנאה.
ובמשך כל הזמן היה שולחן תקוע בינינו, ועיני זרים שמפריעות לזרימה הטבעית.
אני מסתכל עליה, וממש רוצה לטרוף אותה. ולחבק אותה חזק וקרוב ללב.
ובעיקר, היינו שנינו קצת נבוכים. כמו שני בני שש-עשרה בדייט ראשון.
העיקר, שנינו עמדנו בהבטחות שלנו.
היא הבטיחה שניפגש ואני הבטחתי שכשניפגש לא יקרה שום דבר שהיא לא תבקש קודם.
בשביל שהיא תרגיש בטוחה, אבל גם כי אני משתוקק לשמוע אותה מבקשת.
לסיכום, היה נעים, נבוך קצת, קרוב מאד, חטוף מדי, ובתחושה שאנחנו מאד רוצים ואי אפשר.
האמת היא שזה מצוין. המצב הזה השאיר המון ציפיה לפגישה הבאה באויר בינינו.
הרבה אהבה והמון מתח שמחכים להתפרץ.
והמצב הזה, של לטעום טיפה קטנה ולרצות לגמוע את כל השאר, הוא מצב מאד מעורר ונעים.
הסכמנו שבפעם הבאה ניפגש בבית, בשקט שלנו, הרחק מעיני הציבור.
אחרי החגים.
והריח שלה קצת נשאר עלי, ודיברנו מאז הבוקר כבר פעמיים, והראש לא רוצה לשחרר אותה ולחזור לעבוד.
נעים ככה. אל תפסיקי.
