סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

אני אוהב אותך. את יודעת את זה. שומעת את זה ממני לא מעט.

אמרת שגם את אוהבת אותי. כמה פעמים, למרות שקשה לך לחזור על זה.

זה בסדר, אני לא צריך את האמירה הזו, רק את האהבה עצמה.

אני יודע שברגעים קשים את משתבללת. נעלמת. לא עונה ולא מגיבה יותר.

מתמודדת עם המציאות כמו הלביאה שאת יודעת להיות.

ואני יודע שבסוף היום לבד לך וקשה לך. 

ועדיין את לא מדברת איתי, לא מבקשת את התמיכה, אפילו לא מסרבת לה אלא פשוט מנותקת לחלוטין.

ושוב, זה ממש בסדר.

זו מי שאת. היית כזו גם לפני שהתאהבתי בך.

באמת שאין לי טענות. אני רוצה שיהיה לך טוב, ואם ככה טוב לך אז זה הדבר הנכון לעשות.

אני מתגעגע.

החיים עצובים יותר בלעדייך.

זה הכל.

אני מאוהב בך, מהממת שלי.

הלב שלי מלא בך. הראש שלי לא משחרר אותך לרגע.

והגוף... לגוף יש דרישות. הוא רוצה אותך קרובה יותר.

צמודה. עור לעור.

להרגיש כל נשימה שלך, כל תגובה וכל מגע שלך.

כל זה די ברור. טבעי לכל מי שמאוהב.

אבל לי אין כוונה להסתפק בזה. הלב שלי דורש את כל כולך.

הראש והלב מבעירים את הגוף.

אני רוצה להתנשק איתך, לערבב רוק ברוק.

רוצה לחבק אותך. לכרבל אותך צמודה אלי.

לגעת בך כך שתתפתלי עלי.

לתת לך מתנות כאב קטנות וחזקות מתוך החיבוק.

לערבב זיעה בזיעה בכל תנועה שלך.

רוצה לשחק בך באצבעותי, להרגיש כמה את רטובה לקראתי.

למשוח אצבעותי בנוזלייך ולמלא בהן את התחת שלך.

להרגיש את נוזלייך עלי, מחליק עמוק לתוכך, לאט לאט, כשאסור לך לגמור.

לשחק בך עוד באצבע, עוד אצבע ועוד אחת.

למלא את ידי בנוזל הזה, ולמרוח אותו על שדייך.

קחי אותי שם, בין שדייך, מלא בנוזלייך.

בכל פעם שארגיש יבש, אאלץ אותך שוב להשפריץ. להתמרח בעצמך.

עד שאגמור עלייך כך. אז אערבב את נוזלינו על כל גופך.

ואז אחזור לכרבל. כמו שכף מחבקת כפית, והלב ימשיך להתמלא בך.

מה אני רוצה ממנה?

קשה לחשוב על זה בלי לאבד ריכוז.

אני רוצה לספק בה את היצרים שלי. אפלים יותר ופחות.

רוצה לחדור לכל מקום בגוף שלה. בעדינות או בכח, בכאב או בחניקה.

אני רוצה להכאיב לה, לשתות את הכאב שלה.

רוצה להלחין ולנגן עליה קונצ'רטו של כאב ועונג.

מה אני רוצה איתה?

רוצה את האינטימיות איתה. להכיר כל פינה בגופה ונפשה, ולדעת שהיא סומכת עלי איתה.

לתת את עצמי חשוף מולה, כשגם נפשי בידיה. אמון אינטימי ועמוק.

רוצה לאהוב אותה, להתרגש לקראתה כל פעם מחדש.

רוצה להרגיש את אהבתה אלי. בגופה, במילותיה, במבטה.

רוצה להתערבב בחיים שלה, להיות חלק ממנה, להרגיש אותה חלק ממני.

להיות העוגן והבית שלה כשקשה.

מה אני רוצה בשבילה?

שיהיה לה טוב.

את כל ההנאה והעונג שיש לעולם, לגוף ולנפש להציע.

שתהיה מאושרת, באמת ולעומק, מחייה בכלל, ומבמיוחד מחייה איתי.

שתמשיך להנות מכל מה שהיא בשבילי.

כל אלה, רשימה חלקית, כן?

הכי חשוב הוא שהכל מעורבב. אף אחד לא באמת יכול לקרות בלי כל האחרים.

בלי אמון לא אכאיב. בלי שאהיה חשוף, לא אוהב באמת וגם היא לא.

בלי להיות עוגן, לא ארשה לעצמי לקחת מגופה את מה שאני רוצה, בטח לא מנשמתה.

הכל כרוך, מעורב, תלוי. 

ככה אני אוהב. מסובך, מורכב מהרבה פרטים, קשה לפעמים.

וכשזה איתה, זה מרגיש כל כך קל ופשוט. 

כבר ברור לי שאני עמוק בתוך תהליך התאהבות.

זה תהליך ארוך, איטי של בניית אמון והיכרות.

אנחנו עושים אותו לאט, בקצב שנכון לנו, כדי שזו תהיה אהבת אמת ארוכת טווח.

בינתיים, שנינו מפנטזים דברים כל הזמן.

והפעם, אני מפנטז על הכאב שלה.

היא אוהבת כאב, בהקשרו הנכון. ממש אוהבת.

ואני כל כך רוצה שהיא תכאב איתי.

לראות אותה במקום הזה. בכאב הזה.

להרגיש אותה כואבת בשבילי. 

מתענגת על הכאב שאתן לה.

אני רוצה לשתות את הכאב שלה כולו.

לעזור לזכך את נשמתה היפה, בכאב היפה. 

לאהוב כל דמעה, כל אגל זיעה, כל טיפת נוזל שתטפטף ממנה.

לקחת אותה פסע אחד מעבר לעונג, למקום שבו הכאב הוא רק בשבילי.

לאהוב את כל כולה, גם ככה במקום הזה.

לענג אותה שם, מתוך הכאב.

להחליף לאט לאט את הכאב בעונג.

להשאר בסוף מכורבלים עמוק זה בזו. מחובקים ומותשים ומלאים באהבה טהורה.

יש מישהי שאיתה אני בתהליך ארוך של התאהבות.

התחלנו בתגובות בבלוגים, באדומות, ודי מהר עברנו לטלפון והודעות שם.

מראש אמרנו שנתחיל לאט לאט. בונים אמון, מסתכלים רחוק.

הכוונה היא ליצור אהבה לטווח ארוך, לא רק משיכה ללילה אחד.

אהבה עמוקה ומלאת אמון, שיש בה את הכאב והשליטה שאנחנו רוצים וצריכים.

אחרי חודש, התחלנו לדבר על פגישה. כזו אמיתית, עם קפה. במציאות והכל.

מאז, זה לא מסתדר.

החיים שלנו, מבחינת הזמן, כמו שתי פרוסות גבינה שוויצרית.

יש לשנינו חורים בלו"ז, רק צריך שהחורים יתאימו.

שבועות רבים וארוכים עברו מאז שהתחלנו לדבר על זה.

בינתיים, היחסים מעמיקים, גם מרחוק.

נבנית אינטימיות רגשית עמוקה ונעימה מאד.

אני כבר הרבה זמן מתאהב בה קצת יותר כל יום, עד שאני כבר כמעט מאוהב לגמרי.

הכל מרגיש נכון, רק חסר ודאות עדיין. צריך להעמיד את כל הפנטזיה שבנינו יחד באור המציאות ולראות מה קורה.

אז היום זה קרה. מצאנו חצי שעה להפגש.

חצי שעה בפארק מאחורי בית ספר.

התרגשנו, שנינו, כמו ילדים בני שש-עשרה.

שנינו, מצד אחד מאד קרובים רגשית, מצד שני פגישה ראשונה במציאות.

היה די נבוך. היה נפלא. היה קשה להתאפק, לשנינו אני חושב.

כל כך נעים לחבק אותה, לעטוף אותה.

אני כל כך שמח עכשיו, כשאני יודע שהיא מרגישה בטוחה בחיבוק שלי.

נעים גם לנשק אותה. ללטף אותה. לתקוע בה ציפרניים.

מרגיש מאד נכון. מאד בריא.

מקום לאהבה אמיתית ועמוקה.

בתחילת השבוע שעבר כתבתי פוסט מלא התרגשות על מה יקרה.

היתה לי תכנית סדורה למפגש הזה. תכנית סדורה של אלף אלתורים קטנים.

רעיונות מלאי אהבה. דברים שידעתי שנכונים לנו, כי ידעתי שאנחנו נכונים לנו.

מכל מיני סיבות שלא קשורות, המפגש נדחה שוב ושוב. זה בסדר, החיים קורים ולפעמים נתקעים לנו.

בתוך הכל שמרנו על קשר לא רע, יומיומי ברובו.

ואז טסתי לכמה ימים. משהו משפחתי שתוכנן שבועות רבים מראש.

ביום של הטיסה שלחתי הודעות כרגיל.

שקט. אפילו לא סימן שההודעה נקראה.

מגיע לשם, מחכה יום שיתפנה קצת זמן. עוד הודעה. כלום.

נסיון שיחה ואין מענה.

עברו כמה ימים, חזרתי. 

עדיין כלום.

הצד האופטימי שלי מנסה להגיד לי שהיא אוהבת אותי כמו שאני אותה, שזה הרבה.

היא תופיע. לפעמים היא נעלמת ליום או יומיים. לפעמים עמוס לה.

מצד שני, זה כבר מרגיש כמו משהו שנעשה במודע.

מותר. אין לי אף התחייבות חתומה ממנה. מותר לה להחליט שלא מתאים ועדיף להעלם.

רק המילים "אני שלך" שעדיין מהדהדות לי באזניים.

בקיצור, זו יכולה להיות אהבה שמיימית שרק מחכה להתגשם, או טעות ארוכה שנגמרת בגוסטינג, וזה יכול להיות כל דבר כמעט באמצע.

אני ככל הנראה סתם אוכל לעצמי את הראש.

נכון?

כשתגישי לי את עצמך, זה יהיה טקס שהוא רק שלנו.

משהו שמייחד את היחד של שנינו מכל שאר העולם.

אני יודע שאת חושבת על הרגע הזה. את יודעת שגם אני.

עמוק בתוכי, כשאני מרגיש את הלב שלך בלבי, אני יודע שאת כבר שלי.

אני יודע שאת כבר מרגישה אותי קרוב. כבר נותנת את עצמך לדרך שלי.

אבל תמיד יש משהו שמנקר לי בראש: "זה עוד לא קרה. היא עוד לא שלך."

הלב שלי יודע שאת כן, הראש מבין ולא מבין. 

מצד שני, הלב והראש מסכימים שאני בלי ספק רוצה רק אותך. את כל כולך. שאני שלך.

וכל הערבוב הזה יוצר תסכול, קושי מענג ומענה. יוצר חוסר סבלנות מאד לא אופייני לי.

כאילו אני עומד על הרציף וכבר רואה את הרכבת, והיא מתקרבת אבל עוד לא הגיעה.

כאילו הרכבת הזו תקח אותי לחיים חדשים ויפים יותר.

אנחנו עושים את מה שקשה. 

מחכים כשצריך לחכות. נותנים לדברים לקרות כמו שנכון שייקרו.

עד אז, אני נהנה לדמיין את הטקס הזה שלנו. 

נהנה לדמיין אותך שלי.

נהנה לאהוב אותך בדרכי.

אני מרבה להתלונן שחסרות לי מילים בעברית. 

היום, כל היום, אופף אותי רגש עמוק שלא היתה לי מילה לתאר אותו. לא בעברית. לא בגרמנית או צרפתית ואפילו לא באנגלית.

בקוריאנית מצאתי את המילה שמתאימה למצב הזה.

המילה היא 한 (קרי: האן).

זו מילה כל כך טעונה בתרבות הקוריאנית, מלאה משמעויות ותתי משמעויות.

לכן קשה לתרגם אותה, כמו שקשה לי להסביר איך אני מרגיש.

האן זה עצב עמוק, מצמית. עצב שמעורב באבל כבד על אובדן. ויש בו עוד, את תחושת האובדן של חלק מעצמי, מהזהות שלי.

האן כוללת גם את הכעס והטינה על העולם והנסיבות על המצב הזה. את הצער והחרטה שלא פעלתי אחרת, שלא יכולתי לפעול אחרת.

ולבסוף, האן כוללת את התקוה הקטנה, השביב האחרון שאולי בכל זאת היא תשוב, שהנסיבות יאפשרו את מה שלא יכל להתקיים.

אני עם האן כבר שבועיים בערך. מנסה ליצור קשר, להיות כאן למקרה שהיא צריכה להשען עלי.

אתן לה לנוח, להחלים, להתחזק. אני יודע שהיא תשוב, אני רק לא יודע מתי.

אולי מחר. אולי בעוד שבועיים. אולי בעוד שנה וחצי. 

האן.

אני חושב שבכל מערכת יחסים מתחילים להיבנות טקסים קטנים. לפעמים אלו דברים חסרי חשיבות, הרגלים כאלו.

החיבוק כשנפגשים, או העוגה שמזמינים יחד.

במקרה שלי, בגלל היחס שלי למילים וערכן בעיני, הרבה מהטקסים הם מילוליים.

זה להגיד שאני אוהב אותה, באותה הדרך, וגם בדרכים חדשות.

זה לשאול לשלומה, כי התשובה חשובה לי, כי אני באמת רוצה לדעת.

זה לקרוא לה my love, ולדעת את ההבדל בין להיקרא בייבי לאהבה.

בגלל שהמילים חשובות לי, בגלל שאני מכיר היטב את כוחן עלי, אני שואל הרבה שאלות.

אני תמיד באמת רוצה לדעת את התשובות.

ובמקומות קרובים יותר, יש טקסים של שאלות.

מה את לובשת?

איך את יושבת?

מה את מרגישה?

מה את רוצה להרגיש?

אלו שאלות של טקס מסוים אחד.

והטקסים הכי אינטימיים הם אלו שבהן השאלה אומרת את מה שאין לי מילים לתאר.

שאלות ששאילתן מביעה את הלב שלי בצורה הכי מדויקת. 

שאלות שהמענה להן יביע את הלב שלה באופן הכי טוב.

השאלות שבבסיס האהבה שלי: 

Do you feel safe?

Do you feel loved?

Do you feel how close we are?

דפני נשארה נטועה שם ליד טיילת לואי במשך כמה שעות, כנראה.

מתישהו, היא ירדה להדר ולקחה את התיק, והמשיכה למטה עד לחוף השקט.

אז, עם שחר, עלתה על הרכבת הראשונה ונסעה לתל אביב.

באותו יום, הופיעה תשושה במשרדי מחלקת הרווחה של עיריית תל אביב.

ולמרות שהם לא ששו לקחת עליה אחריות, עד סוף היום הצליחו למצוא לה מקום בפנימייה בהדסים.

אחרי כמה שנים והרבה עבודה קשה, חזרה בראש מורם לטכניון ללמוד רפואה.

עשרים שנה מאוחר יותר, היא חוקרת גנטיקה ואבולוציה. 

יום אחד היא תמצא איך לגרום לגוף שלה להזין את עצמו מאור השמש.

עד אז, היא עדיין מגיעה לסוף של טיילת לואי, על רחוב יפה נוף, ונעצרת במקום שלה.

==================================================================

במבט לאחור, הסיפור נראה אחרת לגמרי עכשיו מאיך שדמיינתי אותו בהתחלה.

כנראה שהסיפור של דפני בתחילה, לפני שאפולו מופיע ורודף אותה, הוא החלק המעניין יותר בסיפור.

בדרך כלל אני שולט לא רע בדמויות שלי, ואני מוביל את הסיפור.

בדרך כלל, הסיפורים הם סיפורי אהבה, אירוטיקה והתמסרות.

הסיפור הזה כתב את עצמו, אחרי שהתגלגל מיוון העתיקה.