בתחילת השבוע שעבר כתבתי פוסט מלא התרגשות על מה יקרה.
היתה לי תכנית סדורה למפגש הזה. תכנית סדורה של אלף אלתורים קטנים.
רעיונות מלאי אהבה. דברים שידעתי שנכונים לנו, כי ידעתי שאנחנו נכונים לנו.
מכל מיני סיבות שלא קשורות, המפגש נדחה שוב ושוב. זה בסדר, החיים קורים ולפעמים נתקעים לנו.
בתוך הכל שמרנו על קשר לא רע, יומיומי ברובו.
ואז טסתי לכמה ימים. משהו משפחתי שתוכנן שבועות רבים מראש.
ביום של הטיסה שלחתי הודעות כרגיל.
שקט. אפילו לא סימן שההודעה נקראה.
מגיע לשם, מחכה יום שיתפנה קצת זמן. עוד הודעה. כלום.
נסיון שיחה ואין מענה.
עברו כמה ימים, חזרתי.
עדיין כלום.
הצד האופטימי שלי מנסה להגיד לי שהיא אוהבת אותי כמו שאני אותה, שזה הרבה.
היא תופיע. לפעמים היא נעלמת ליום או יומיים. לפעמים עמוס לה.
מצד שני, זה כבר מרגיש כמו משהו שנעשה במודע.
מותר. אין לי אף התחייבות חתומה ממנה. מותר לה להחליט שלא מתאים ועדיף להעלם.
רק המילים "אני שלך" שעדיין מהדהדות לי באזניים.
בקיצור, זו יכולה להיות אהבה שמיימית שרק מחכה להתגשם, או טעות ארוכה שנגמרת בגוסטינג, וזה יכול להיות כל דבר כמעט באמצע.
אני ככל הנראה סתם אוכל לעצמי את הראש.
נכון?
