כשתגישי לי את עצמך, זה יהיה טקס שהוא רק שלנו.
משהו שמייחד את היחד של שנינו מכל שאר העולם.
אני יודע שאת חושבת על הרגע הזה. את יודעת שגם אני.
עמוק בתוכי, כשאני מרגיש את הלב שלך בלבי, אני יודע שאת כבר שלי.
אני יודע שאת כבר מרגישה אותי קרוב. כבר נותנת את עצמך לדרך שלי.
אבל תמיד יש משהו שמנקר לי בראש: "זה עוד לא קרה. היא עוד לא שלך."
הלב שלי יודע שאת כן, הראש מבין ולא מבין.
מצד שני, הלב והראש מסכימים שאני בלי ספק רוצה רק אותך. את כל כולך. שאני שלך.
וכל הערבוב הזה יוצר תסכול, קושי מענג ומענה. יוצר חוסר סבלנות מאד לא אופייני לי.
כאילו אני עומד על הרציף וכבר רואה את הרכבת, והיא מתקרבת אבל עוד לא הגיעה.
כאילו הרכבת הזו תקח אותי לחיים חדשים ויפים יותר.
אנחנו עושים את מה שקשה.
מחכים כשצריך לחכות. נותנים לדברים לקרות כמו שנכון שייקרו.
עד אז, אני נהנה לדמיין את הטקס הזה שלנו.
נהנה לדמיין אותך שלי.
נהנה לאהוב אותך בדרכי.