סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

אני מרבה להתלונן שחסרות לי מילים בעברית. 

היום, כל היום, אופף אותי רגש עמוק שלא היתה לי מילה לתאר אותו. לא בעברית. לא בגרמנית או צרפתית ואפילו לא באנגלית.

בקוריאנית מצאתי את המילה שמתאימה למצב הזה.

המילה היא 한 (קרי: האן).

זו מילה כל כך טעונה בתרבות הקוריאנית, מלאה משמעויות ותתי משמעויות.

לכן קשה לתרגם אותה, כמו שקשה לי להסביר איך אני מרגיש.

האן זה עצב עמוק, מצמית. עצב שמעורב באבל כבד על אובדן. ויש בו עוד, את תחושת האובדן של חלק מעצמי, מהזהות שלי.

האן כוללת גם את הכעס והטינה על העולם והנסיבות על המצב הזה. את הצער והחרטה שלא פעלתי אחרת, שלא יכולתי לפעול אחרת.

ולבסוף, האן כוללת את התקוה הקטנה, השביב האחרון שאולי בכל זאת היא תשוב, שהנסיבות יאפשרו את מה שלא יכל להתקיים.

אני עם האן כבר שבועיים בערך. מנסה ליצור קשר, להיות כאן למקרה שהיא צריכה להשען עלי.

אתן לה לנוח, להחלים, להתחזק. אני יודע שהיא תשוב, אני רק לא יודע מתי.

אולי מחר. אולי בעוד שבועיים. אולי בעוד שנה וחצי. 

האן.