יש מישהי שאיתה אני בתהליך ארוך של התאהבות.
התחלנו בתגובות בבלוגים, באדומות, ודי מהר עברנו לטלפון והודעות שם.
מראש אמרנו שנתחיל לאט לאט. בונים אמון, מסתכלים רחוק.
הכוונה היא ליצור אהבה לטווח ארוך, לא רק משיכה ללילה אחד.
אהבה עמוקה ומלאת אמון, שיש בה את הכאב והשליטה שאנחנו רוצים וצריכים.
אחרי חודש, התחלנו לדבר על פגישה. כזו אמיתית, עם קפה. במציאות והכל.
מאז, זה לא מסתדר.
החיים שלנו, מבחינת הזמן, כמו שתי פרוסות גבינה שוויצרית.
יש לשנינו חורים בלו"ז, רק צריך שהחורים יתאימו.
שבועות רבים וארוכים עברו מאז שהתחלנו לדבר על זה.
בינתיים, היחסים מעמיקים, גם מרחוק.
נבנית אינטימיות רגשית עמוקה ונעימה מאד.
אני כבר הרבה זמן מתאהב בה קצת יותר כל יום, עד שאני כבר כמעט מאוהב לגמרי.
הכל מרגיש נכון, רק חסר ודאות עדיין. צריך להעמיד את כל הפנטזיה שבנינו יחד באור המציאות ולראות מה קורה.
אז היום זה קרה. מצאנו חצי שעה להפגש.
חצי שעה בפארק מאחורי בית ספר.
התרגשנו, שנינו, כמו ילדים בני שש-עשרה.
שנינו, מצד אחד מאד קרובים רגשית, מצד שני פגישה ראשונה במציאות.
היה די נבוך. היה נפלא. היה קשה להתאפק, לשנינו אני חושב.
כל כך נעים לחבק אותה, לעטוף אותה.
אני כל כך שמח עכשיו, כשאני יודע שהיא מרגישה בטוחה בחיבוק שלי.
נעים גם לנשק אותה. ללטף אותה. לתקוע בה ציפרניים.
מרגיש מאד נכון. מאד בריא.
מקום לאהבה אמיתית ועמוקה.
