סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

לא ישנתי כבר יומיים, אני לא יכולה.

חייבת להשאר בתנועה, לזוז, לברוח.

 

בכל פעם שאני מרימה את הראש אני רואה שוטר, או אור כחול מסתובב.

אני לא יכולה לעצור, לא באמת.

לפעמים אני זוחלת לתוך שיחים כדי לשבת לכמה דקות.

ואם הציפורים מפסיקות לשיר אני יודעת שמישהו מתקרב, ופשוט רצה שוב.

 

אני רעבה. לא הרגשתי את זה עד עכשיו. הגוף שלי מתמרד ודורש לאכול.

אוף. אולי נלמד איך לעשות פוטוסינטזה. לאכול מכח השמש נשמע מעולה.

וכבר ראשון וכמעט צהריים, אז אני מגיעה לדלת של המטבח של המסעדה.

 

תוך שניות מישהו שם לי פיתה ביד. תוך דקה וחצי יש מולי צלחת עמוסה.

אני אוכלת בעמידה. טורפת מהר.

כולם מסתכלים עלי בדאגה.

הם יודעים שאם לא הייתי כאן יומיים יש סיכוי שלא אכלתי בזמן הזה.

 

אני מתעוררת מליטוף על הראש. זה לא ליטוף נעים. יותר כזה שנותנים לכלב בהיסח הדעת.

השוטר אפללו מלטף לי את הראש בזמן שהוא מדבר עם הטבחים.

למה הוא כאן, למה הוא נוגע בי?

אני קמה מהר ומחפשת את התיק.

הוא מחזיק אותי במין חצי חיבוק וממשיך לדבר.

ואז הוא מסתכל עלי ומלטף לי את הצוואר. 

"תגידי, מתי היית בחוף השקט בפעם האחרונה?"

אני קופאת.

 

מהצד השני של המטבח נכנס המנהל שלנו.

אחרי שניה של מבט מסביב הוא פשוט שואג "תוריד את הידיים שלך ממנה!"

זה כל כך פתאומי וחזק שזה עובד, ואני פשוט נמלטת דרך המסעדה והחוצה.

אחרי שניה הוא רץ אחרי.

בכל פינת רחוב יש שוטרים היום. 

אני בורחת לתוך התחנה של הכרמלית, והיא בדיוק שם אז אני עולה.

הוא לא מספיק לעלות גם, אז יש לי רגע לנשום.

 

מה אני, מטומטמת? הוא יודע בדיוק מה התחנה הבאה.

כשאני מגיעה למרכז הכרמל אני פשוט רצה בלי להסתכל.

רצה למטה, לכיוון המלון. פונה לטיילת.

אולי אמצא לי כאן מקום להעלם בו בשקט.

יורדת מהשביל ומנסה ללכת בשקט בין העצים והשיחים.

 

אחרי דקה הנוף נפרש מולי ואני פשוט נתקעת.

הרגליים שלי לא זזות יותר, ואני פשוט בוהה בנוף היפה הזה.

זה המקום שלי, בדיוק כאן.

 

אני עומדת ומרגישה איך כפות הרגליים שלי ננטעות באדמה. איך אני מצמיחה שורשים כדי לשתות.

השיער הפרוע שלי הופך לאט לעלים מזינים. אני מרגישה את הסירופ המתוק זורם בתוכי.

אשאר בדיוק כאן. במקום שלי. מול הנוף היפה הזה.

אהיה חלק מהנוף, חלק מהיופי. עץ דפנה שאני, יפה ומצלה.

ואף אחד לא יפריע לי, ולא ינסה להציל אותי.

ויהיה לי את כל מה שאני צריכה, שמש ומים.

כשאגבה עוד קצת, אוכל לראות את הגנים היפים למטה.

 

מצאתי פתרון קצת מוזר לקיץ. כל ערב אני מגיעה לבית הקברות הצבאי. 

יפה שם, והעצים גדולים ועושים הרבה צל.

ויש כמה מצבות שבצל כל היום, ונשארות קרירות.

אז אני מתיישבת ונשענת על המצבה, והיא מקררת אותי מספיק בשביל לישון.

 

כל כך שקט בבית קברות. כל כך רגוע.

ובלילה, אחרי שהאוטובוסים מפסיקים ולפני שהמשאיות מתחילות, אני שומעת את הים.

 

ואז היה ערב שהסתובבתי עם הבנות בגן האם. 

אני כמעט אף פעם לא עולה את העיר ככה.

מרכז הכרמל זו שכונה טובה מדי. מישהו עלול לשים לב אלי ולנסות להציל אותי או משהו.

אני תמיד קצת מפחדת כאן.

אבל הבנות היו איתי, והלכתי לאן שהן רצו היום.

ואולי טוב לי לאתגר את עצמי ואת הפחדים שלי קצת.

 

ואז מישהי אמרה משהו על פרוזן יוגורט, והלכנו לשם.

גם זה סוג של ארחות ערב.

לקחנו את הגביעים עם הכפיות הקטנטנות והלכנו לטיילת לואי, כדי להחליף נוף קצת.

והלכנו במורד הטיילת עד לקצה השני. 

עצרתי, ופשוט בהיתי במפרץ מולי, עם השקיעה משמאלי.

כל כך יפה כאן עכשיו.

אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול. 

עכשיו אני מרגישה סתומה מול כל הבנות.

 

"את לא עולה לכאן, נכון?" אור שואלת בלחישה. 

אפילו לא ידעתי שהיא לידי.

היא לוקחת את היד שלי בשלה ומושכת אותי בעדינות.

אנחנו הולכות ככה, אני המומה ואור מובילה אותי, שאר הבנות מקשקשות אחרינו.

יורדות מהטיילת וחוצות את הכביש, עוד כמה צעדים ואז גדר שחורה מברזל ממש מעוצב.

"בואי לחומה ותסתכלי למטה. תסתכלי לאט, טוב, מכאן עד למטה" היא אומרת בלחישה השקטה שלה.

ואני כולי מוקסמת מהיופי של הגנים, של השקיעה, של העיר הזו שאני תמיד רואה בה רק את הארוחה הבאה.

 

עמדתי שם וספגתי את הכל. הבנות התפזרו להן עד שרק אור נשארה.

 

"איפה את ישנה?" אור שואלת."כאילו, יש לך איפה להיות?"

אני מסתדרת. אל תדאגי לי.

בבקשה אל תדאגי, את רק תגלי דברים שידאיגו אותך יותר.

"אני חושבת שאני פחות מסתדרת ממך."

פאק. לא טוב. רע. אבל אני לא יכולה לא לקחת אותה איתי עכשיו.

אז אוטובוס למטה, ואנחנו חומקות לתוך המקום היפה והשקט שלי.

 

"מה ככה? ליד המתים?"

הם מתים, לא אכפת להם. והם מתו בני תשע עשרה ועשרים, את לא חושבת שהם ישמחו לבת שש עשרה שתשכב עליהם?

 

קשה לי להפסיק לחשוב על הטיילת, ובמיוחד על הגנים הבהאים.

הם יפים מלמטה גם, אבל זה פשוט אחר מהצמרות. 

אני אוהבת להסתכל על עצים מלמעלה.

"אולי נלך לבקר בגנים. תבואי איתי?"

רגע, אפשר לבקר שם? בפנים?

את רוצה? איך נכנסים בכלל?

"איפה שהיינו יש שער, לא ראית?"

הוא היה סגור.

"ברור, כי היה מאוחר. אבל אפשר לבקר כשפתוח. רוצה?"

אני כל כך רוצה. אני חייבת להכנס לשם.

אני לא יודעת. אני רוצה, אבל אני מפחדת להרוס את זה.

אני לא רוצה להיות מכוערת ומסריחה במקום כזה יפה, או קדוש או מה שזה.

טוב, אנחנו הולכות לשם, אבל חייבות להתארגן קודם.

 

התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר ומשכתי את אור בכח.

חזרנו לחוף השקט ברגל.

אני רוצה להיות יפה, או לפחות נקיה היום.

בואי. אנחנו הולכות להתנקות כמו שצריך עכשיו. חייבות.

התסכלתי סביב לראות שאין אף אחד וקילפתי מעצמי את כל הבגדים המיוזעים.

רצתי למים וקפצתי פנימה, והסתובבתי לאור.

בואי כבר, מצחיקה. את חייבת.

והיא פשוט עומדת שם. מסתכלת רחוק.

אני שוחה, וצוללת, ומשפשפת את העור במי מלח קצת.

ואז רצה למקלחת הגרועה של החוף ושוטפת את עצמי.

לא נקיה מספיק. ומה עם אור?

אני מביאה את הסינתבון מהתיק וגוררת את אור מהזרוע.

אני מסתבנת ונשטפת שם מולה, והיא פשוט עומדת שם. 

היא אפילו לא מסתכלת עלי. יותר כאילו דרכי.

יאללה אור, תורך.

כלום. שקט. ואני במצב רוח משחקי ואני רוצה שהיא גם לא תסריח שם.

אז אני מורידה לה את המכנסיים בלי להזהיר מראש.

די, היא כבר אחת מאיתנו, וזה לא כאילו אני לבושה.

ואני רואה מתחת למכנסיים תחתונים של בן. והם מלאים.

 

אור מסתובבת ומנסה לברוח, ואז מתרסקת על הבטון.

אני רצה לכיוון התיק כדי להתלבש.

אני לא מאמינה שהייתי ערומה מול בן עכשיו.

פאק. הייתי חברה שלך. היית אחת הבנות שלי.

וכל הזמן הזה לא היית בת בכלל. מי את? מה זה?

 

ואז שמעתי את הבכי והסתובבתי. וראיתי את הדם.

כל הזרוע שלה מדממת, וזה לא מפסיק. ומלא שריטות על הלחי.

אני לוקחת את כל הדברים שלי ושלה, ומנסה לעזור לה לקום.

אנחנו הולכות כמה צעדים לכיוון המנחת של רמב"ם.

כשהחיילים בשער שם רואים אותה הם מיד נותנים לנו להכנס, ועוזרים לנו להגיע למיון.

אני נסערת. כועסת. רוצה לברוח, אבל נשארת.

 

אחרי שדוקטור יבגני מסיים לטפל באור הוא נעלם.

אני נותנת לאור שני אגרופים לחזה. חזק.

מישהי נכנסת ואומרת "אבא שלך יהיה כאן עוד מעט".

אבא שלך, בזכר.

אני מסתכלת על כל הניירת שיש שם. אור אפללו. אפללו?

 

אני בורחת. רצה דרך המיון ויוצאת מהדלת של האמבולנסים.

רצה קדימה, החוצה, רחוק.

ואני רואה את השוטר הבכיר אפללו מולי, פאק.

אני מורידה את הראש ופשוט נמלטת ממנו.

 

עוד רגע קיץ. זה אומר להזיע, הרבה.

ואני צריכה לאכול, אני לא יכולה לחיות רק על אוכל של הבנות האחרות.

אז מצאתי עבודה במטבח של מסעדה קטנה בהדר. אני לא רוצה לעבוד בבת-גלים, יותר מדי אנשים מכירים את הפרצוף שלי שם.

למה במטבח? כי אני נראית רע כרגע, ומריחה רע. ככה זה לבד. במטבח לאף אחד לא אכפת.

ואני צריכה לאכול, ולכבס. ואולי עוד כמה זוגות גרביים.

 

והכי כיף, שבמטבח כולם עסוקים ואף אחד לא מציק בשאלות.

מה את עושה כאן? למה את לא בבית-ספר? מה ילדה יפה כמוך...? זדיינו כולכם.

והם תמיד נותנים לי לאכול. כל תחילת משמרת וכל סוף משמרת מאכילים אותי.

הם גם ניסו לדחוף לי קופסאות אוכל הביתה, אבל הפסיקו אחרי שסרבתי בצעקות.

אין בית. אין מקרר. אין תנור. לא רוצה להסביר את זה לאף אחד.

 

אז אני עובדת, ואוכלת, ומנסה ללכת לבית-ספר ולהשקיע קצת.

ויש לי סינתבון בתיק, וזה פשוט עושה קסמים, מוריד הכל. גם מהבגדים וגם ממני.

 

ובשאר הזמן יש את הבנות. יושבות ומדברות, ומנסות להבין מה אנחנו רוצות עכשיו.

או רוקדות על החוף ומשתוללות ביחד.

או שומעות את סיפורי הבנים אחת של השניה.

לא את שלי, כמובן. אני רק מקשיבה ומשתתפת עם כולן, אבל אין לי מה לספר.

 

לא רוצה בנים. הם לא מעניינים אותי, יש לי דברים יותר חשובים.

ואני ממש לא רוצה לעניין אותם, זה תמיד נגמר רע.

כמו עם השוטר אפללו שבא כל הזמן למסעדה. וכל פעם הוא נכנס לרגע למטבח ומסתכל.

גם על כל הפס, וגם על העובדים הערבים, וגם עלי. איכס.

 

אור עדיין איתנו. היא תמיד נשארת איתי אחרונה.

אני לא יודעת לאן היא הולכת בסוף, אבל אני גם לא באמת יודעת לאן אני הולכת.

היא כמעט לא מדברת, אבל לפעמים יש לה כמה מילים חכמות על ענייני בנים.

 

בנות, בא לי לשחות קצת. מי באה איתי?

כולן מורידות בגדים ונשארות בבגד ים שלבשו מתחת. טוב שהן באו מוכנות. אולי הן כבר מכירות את השטויות שלי.

אני כמו תמיד נכנסת לים עם חולצה ומכנסיים. אין לי בגד ים.

אנחנו רצות וצועקות עד לקו המים ואני קופצת פנימה. שוחה מהר, עד לקצה הרחוק של השובר כמעט.

אני אוהבת את המים כשאני זזה בתוכם ככה. זה הליטוף שלי.

 

הבנות משתוללות מאחורי במים, משחקות ומשפריצות אחת על השניה.

ואור, כמו תמיד, יושבת ושומרת על הדברים מפני אף אחד.

אני מתחילה לשחות חזרה, ורואה אור כחול מסתובב של שוטרים משועממים שמחפשים למי להציק.

כולנו משתתקות במים, כדי שהם לא ידמיינו לרגע שהם צריכים להציל אותנו, או להסביר לנו ש"זה מסוכן מאד מה שאתן עושות."

לא צריכה שיצילו אותי, תודה. בטח לא צריכה שיטרידו אותי בשביל כלום.

וממש לא צריכה שיעמוד מולי אידיוט בן 40 שרק מחפש זוית שבה הוא יוכל להבין מה בדיוק גודל החזה שלי.

 

הפעם הם נעלמים מהר, אז אני יוצאת מהמים.

ורואה את אור מתחבאת מאחורי הקיר הקטן שליד החול.

אור ממש לא אוהבת שוטרים. 

כאילו, גם אני לא, אבל אור ממש מפחדת מהם.

היא הופיעה לידי כשקיפצתי על המדרכה כמו משוגעת.

אני והבנות, חבורת הרחוב שלי, רקדנו לצלילי הרוק הכבד שהתנגן מהטייפ שמישהי הביאה.

היינו בחוף השקט בחיפה, שהיה ריק בשעה הזו של הערב.

 

היא נראתה עזובה ועצובה. היא נראתה כאילו היא מתביישת בזה.

אני הייתי גאה בעצב שלי, בדכאון הקיומי.

הייתי גאה בבדידות שלי, בת חמש-עשרה ולגמרי לבד בעולם. 

קפצתי ורקדתי וצעקתי ונתתי לגוף ליצור לי חומרים טובים להרגעת הנפש.

 

היא פשוט עמדה שם, לידנו אבל לא ממש איתנו. אף אחת לא הכירה אותה.

אף אחת לא השקיעה מאמץ לנסות להכיר, גם לא אני.

היא התיישבה על החוף לידנו, ואנחנו המשכנו בשלנו.

עם השעות שעברו, הבנות התפזרו, כל אחת לביתה.

 

לי אין בית. אין לאן ללכת. יש לי רק את הבנות.

כשהן הלכו, התיישבתי על החוף ובהיתי בים.

רציתי להרדם, להעלם לתוך שינה חטופה, אבל כל הזמן הרגשתי מבט מהצד.

 

קמתי בעצבים, הלכתי חמישה צעדים עד אליה והפלתי את עצמי על החול לידה.

מה את רוצה?

 

אל תשפטו אותי, לפחות לא על זה. הייתי בת חמש-עשרה, עייפה ועצבנית.

היא פשוט הסתכלה עלי ולא אמרה כלום.

אני מודה שכאילו הרגשתי בגרון שלי איך היא נחנקת מפחד.

איך קוראים לך?

 

עדיין אותו מבט שקט.

וכל הכעס פשוט התנדף ממני, כל הרוח העצבנית שמרימה את הקצף על הים.

אני דפני. זה החוף שלי. מי את?

אבל כבר אמרתי את זה בחיוך קטן, ובקול שקט יותר.

"אור" היא אמרה. "קוראים לי אור".

 

היא בכתה המון בלילה הזה.

היא ברחה מהבית היום, כי אבא שלה.

סיפור מוכר, לא כזה רחוק משלי.

כשהגיע הלילה היא לא ידעה מה עושים. גם אני לא ידעתי.

היא נזכרה שהיא שמעה משהו על חבורת "חתולות רחוב" שמסתובבת בבת-גלים ורוקדת בחוף השקט לפעמים.

חתולות רחוב? שיזדיינו כולם. רחוב זה נכון, אבל רק לי.

לשאר הבנות יש בית. בית עם מיטה נוחה ואמא שמאכילה לא רק אותן אלא אפילו אותי כשאני רעבה.

אבל אמא שלכם חתולה. אני נושכת, עצבנית, מלאת מרץ.

אם כבר אז כלבת רחוב. קצת כבוד.

ואני אוהבת את החוף השקט. הוא אמיתי, שקט רוב הזמן.

והיתרון בבית חולים צמוד זה שתמיד יש שירותים שאפשר להשתמש בהם.

 

אבא שלה קצין משטרה, כנראה די כבד.

הוא איים להעיף אותה מהבית.

אני לא יודעת למה. מה זה פאקינג משנה למה?

הוא איים להעיף אותה כשיחזור בערב. כשהוא חזר היא כבר לא היתה.

צודקת. אידיוט.

 

אבא שלי הרבה פחות כבד. לא איים עלי אף פעם.

פשוט העיר כל הזמן על כל דבר שעשיתי.

היום אני יודעת שהוא פשוט היה מסכן. אמא שלי פשוט מתה יום אחד והשאירה אותו עם ילדה קטנה ובור במקום לב.

אבל כשהייתי צריכה את הלב שלו, כל מה שהיה שם זה בור.

ועוד בור עם הערות בונות, כעס על העולם ועיניים שלא יכולות להסתכל על הבת שלו.

אני דומה לאמא, זה לא בשליטתי. תתמודד.

צעקתי את זה עליו כל כך הרבה פעמים.

ואז התחלתי לגדול, וכבר לא הייתי ילדה.

והמבט שלו כבר היה אחר, מפחיד, כשהוא היה רואה בי את אמא.

והוא כל הזמן היה צועק עלי להתלבש, להתכסות, לא להסתובב ככה ברחוב.

כמו שוטר שמוציא עלי את העצבים שלו. לא יכולתי עם זה, כל הזמן, כל יום כל היום.

 

הנה, אור, גם לי יש סיפור. כולנו דפוקים. מותר לך להיות דפוקה.

 

 

אני אוהב לכתוב. לרוב, הכתיבה שלי היא בכלל מקצועית ונטולת רגש.

לעתים, אני כותב יחד עם שותפה לסיפור. לרוב כשהיא מספקת את רעיונות הבסיס, ואני טווה בהם את התחושות והרקע.

כאן, כתבתי עד עכשיו רק סיפורים שקרו באמת. כאלו שבהם אני המספר, ומספר על דברים שחוויתי והרגשתי.

 

אני לא יודע להסביר מדוע, אבל היום בבוקר צף בתוכי סיפור שרוצה לצאת. 

הוא מנג'ס ומציק ולא נותן שקט, וצריך כנראה פשוט להכתב.

 

לסיפור הזה יש שורשים עתיקים. אני לא הראשון שמספר אותו. אבל היום הוא בחר אותי, אז בימים הקרובים הוא יצא.

הסיפור מסופר על ידי אשה, בתחילת הסיפור נערה ממש.

למען הסר ספק, אני עדיין גבר. אבל זה הסיפור שלה, של דפני, אז היא מספרת אותו בקולה, דרכי.

את אמילי אני מכיר כבר שש או שבע שנים.

נתקלנו בצ'אט אינטרנטי כלשהו, כזה שלא צבוע בבדסמ ושליטה.

זה המקום שהייתי מגיע אליו ברגעי הבדידות העמוקים ביותר שלי.

כגבר נשוי הרבה לפני שפתחנו את היחסים, כאבא לתינוקות ופעוטות, כאדם עם מעט חברים ופחות שעות שינה, היו לי לא מעט רגעי בדידות.

ושם, באיזה ליל שישי לא מעניין, התפתחה שיחה ביני לבין אמילי. דיברנו על כל מיני דברים של יום יום, של הורים לקטנטנים.

ניכר היה שגם לה, אמא לילדים קטנים ששחוקה ממרוץ החיים, יש רגעי בדידות.

 

בסוף השיחה החלפנו כתובות מייל ופתחנו ערוץ זה לזו בהנגאאוטס.

שם השיחה המשיכה לכמה דקות, והסתיימה כשהייתי צריך ללכת לתינוקת.

 

למחרת בערב, שלחתי הודעה לראות מה שלומה.

אין תגובה. שקט מוחלט.

 

בסדר, קורה. אף אחד לא חייב לי כלום, בטח לא ידידה לרגע מאיזה אתר קיקיוני.

המשכתי הלאה בחיי.

אחרי שלושה שבועות ראיתי שקראה את ההודעה האחרונה שלי, אז שלחתי עוד אחת. משהו קצרצר, רק לראות שהכל בסדר.

היא ענתה, והתחלנו שוב לשוחח.

 

אני לא זוכר איך הגענו לדבר על כאב, אבל הגענו. ושם, לאחר קצת הרגעה והעדר מוחלט של שיפוטיות, התברר שהיא מזוכיסטית, ושהיא קצת מתביישת בזה.

"יפה לך." אמרתי לה. והתחלתי לשאול על זה, כי אנשים שממש נהנים ונדלקים מכאב זה תמיד מעניין.

 

לא לקחנו את השיחה לשם כדי להתחיל משהו. באמת שלא. 

זו היתה שיחה טובה בין ידידים חולפים, שהמשיכה מתוך סקרנות אמיתית לנושא המדובר.

אבל עם המילים, גיליתי שהשיחה די מדליקה אותי. ומדליקה אותה עוד יותר.

 

ואז היא היתה צריכה ללכת לטפל במישהו בוכה, והשיחה הסתיימה.

 

כל הסיפורים שנכתבו כאן עד עכשיו - טל, מעין, שני, דנה, אירית וזו שנמחקה לבקשתה - כולם אמיתיים.

קל לי יחסית לספר אותם כי נעים לי להזכר בהם.

לא כל הזכרונות נעימים לי, ואני מקווה שניכר שאני מנסה גם לכפר וללמוד על כל הטעויות והפגיעות בעברי.

אבל הסיפורים האלו קלים יחסית, כי הם ישנים. 

הם קלים כי הם מעובדים. הם קלים בעיקר כי אני יכול לספר לעצמי שאני כבר לא כזה, שלמדתי והשתפרתי.

 

ובחיים עצמם יש בכל שבוע פרק חדש. משהו שאני צריך לעבד וללמוד ממנו.

אבל כשהסיפורים חדשים, אני מרגיש צורך לקבל רשות לכתוב אותם ופחד לבקש את הרשות הזו.

כשהסיפורים חדשים, אני מפחד ממה שאראה במראה שהכתיבה הזו מציבה לי.

ובעיקר, אני מפחד שהכתיבה תטה את כיוונו של הסיפור האמיתי שנטווה.

 

כתבתי היום בתגובה למישהי ששאלה איך לחזור לסמוך על שולט.

אמרתי ששולט טוב יקלף שכבה מעצמו מולה, ורק אז יקלף שכבה ממנה, שוב ושוב.

שתלך תמיד צעד אחריו, עד שתוכל לגעת בלבו החשוף, ואז תוכל לבקש שיגע בלבה.

 

עכשיו אני צריך לקבל את העצה של עצמי. אז מנסה, בחיל ורעדה, לקלף מעצמי שכבה.

יש מישהי בחיי, ואני אוהב אותה. קל לי כל כך להגיד את זה. זו אמירה כל כך נוחה ואמיתית.

החלק הקל הוא להגיד את זה. איתה, יחסית, אפילו קל לי לתת אמון בה.

כשאנחנו יחד, ככל שניתן, הקשר החזק שלנו מורגש וברור.

החלק הקשה הוא להמשיך להאמין שזה קיים. שלא אקיץ לפתע מהחלום המופלא.

 

אני משתפר בזה. מאמן את שרירי הלב. מחייך חיוך רחב בכל פעם שאני חושב עליה, בכל פעם שנדמה לי שהיא חושבת עלי.

מקלף עוד שכבה מעצמי, כדי שתראה אותי טוב יותר, כדי שתרגיש אותי קרוב יותר, כדי שאהיה עצמי פגיע יותר כשאני איתה.

בשביל לאפשר לה את המקום לאהוב אותי, את כולי, כמו שאני. לאהוב אותי כמו שאני אוהב אותה.

 

 

ערב קר, ואני וטל משוחחים ארוכות בטלפון.

הסיבה שלא יכולנו להיפגש אבודה בתהומות הגנזך שבראשי.

דיברנו, והשיחה התחממה והכחילה לאטה. בשלב מסוים היא אמרה שהיא היתה רוצה לנסות להיות זונת רחוב.

תיארתי לנו בפרטים ובצבע מה הייתי עושה איתה, כשהיא צמודה למעקה ליד מעבר החציה.

משחק נעים ונחמד שכזה, שבתוכו היא ממש התמקדה בפרטים מסוימים.

 

אחרי כמה ימים, יצאנו לדייט ונילי לחלוטין, כשקבענו שאחריו היא ישנה אצלי.

האמת היא שהיה דייט ממש כיפי. ראינו סרט מעניין ומהנה ועדיין קליל. אכלנו שטויות, עשינו שטויות.

כשהגענו אלי, היא ביקשה שאחכה בסלון בזמן שהיא מתארגנת בחדר.

זה הרגיש קצת מוזר, אבל לא היה לי אכפת כי מערכת העיכול שלי בדיוק רצתה הפסקה מהחיים.

שטפתי ידיים במים מאד חמים, כדי שהידיים שלי לא יהיו קרות לה מדי. אחד הדברים הבודדים שאי פעם ביקשה במפורש.

 

כשהיא פתחה את החדר, היתה לבושה בדיוק כמו שתיארנו בשיחה שהיתה.

בייבי-דול אדום ויפה, מגפיים עד הירך עם עקב עצום, איפור קצת מוגזם אבל יפה. זהו.

היא שאלה אם ככה אני רוצה אותה.

לקחתי את שתי ידיה ביד אחת שלי, סובבתי את גבה אלי והדבקתי את ידיה לקיר מעל לראש שלה.

"ככה אני רוצה אותך, קטנה שלי. אל תתני לידיים שלך לזוז משם."

עמדתי לצדה, החלקתי אצבעות לתוכה, ומצאתי אותה רטובה מאד.

החלקתי אצבעות גם לתוך התחת המהמם שלה. נעים כל כך להרגיש אותה ככה, מתמסרת לאצבעות שלי.

 

אחרי זמן מה, הרגשתי שאני לבוש מדי. הפסקתי לגעת בה לרגע כדי להתפשט קצת.

אז היא שאלה אותי מה אני הולך לעשות לה.

"אני הולך לאנוס אותך, זונה קטנה." עניתי לה, משחק בתוך המשחק שלה.

"עם זה?" היא ענתה בטון בראטי ממש.

 

לא הייתי מוכן לזה, זה ממש הפתיע אותי. לקח לי כמה שניות ארוכות להבין שזה בתוך המשחק. 

להבין שאין מה להעלב משטויות. שהידיים שלה עדיין צמודות בדיוק איפה שהנחתי אותן, שזה אומר שהיא כולה שלי.

התעשתתי, נתתי לה כמה מכות הגונות על הישבן.

אחזתי באגן שלה וחדרתי לאט וארוך ומשגע לתוך התחת שלה.

תפסתי פטמה חזק והצמדתי לקיר הקר.

בסך הכל, היה לילה לא רע.

 

לקח לי ימים לשכנע את עצמי שלא היה עלבון, אלא רק תפקיד במשחק.

לקח לי עוד כמה ימים לראות שהיא ממש התאמצה להכיר אותי, ללמוד מה אני אוהב ורוצה ואיך, לתת לי את כל התירוצים שאני צריך כדי לעשות איתה את מה שאני באמת רוצה.

היא השקיעה כל כך הרבה בשביל לממש פנטזיה שלי שסיפרתי לה, שהפכה ככה גם לשלה.

את ההכרה הזו, אני מקווה שאזכור תמיד.

על לראות את הטוב תוך כדי, במקום להניח את הגרוע ביותר... על זה אני עדיין עובד.

 

 

לצערי, עם טל כמעט תמיד הבנתי את המצב, את הצרכים והרצונות שלנו, רק בדיעבד.

הייתי יכול להיות כל כך הרבה יותר טוב אם הייתי מבין מהר יותר, או מתעקש יותר על התקשורת המילולית, או מנהל איתה שיחת גבולות ברורה.

לא עשיתי כל טעות אפשרית, אבל עשיתי לא מעט מהן.

אני לא מאשים רק את עצמי, גם היא יכלה לתקשר צרכים יותר בבירור. עם זאת, אני רוצה ללמוד מהטעויות שלי, וגם מההצלחות.

הכי כיף, כי אנחנו אוהבים מסובך וקשה, זה כשטעות והצלחה באות מאד קרוב אחת לשניה.

 

וכך אנו מגיעים למקרה הזה. אזהרת טריגר: אורגזמה, חוסר תקשורת.

אני לא זוכר מה היתה הסיטואציה, אבל טל רצתה ללמוד משהו עלי, וביקשה לראות איך אני נוגע בעצמי.

היא ביקשה כל כך יפה שלבי נמס והסכמתי.

 

חורף, קור כלבים בדירה הקטנטנה שלי.

אני יושב על כורסא, כשהחימום דולק לידי, ערום ומנסה לגעת.

נוגע, אבל קר לי, זה נעים, אבל חסר האלמנט של הראש, של הרגש.

 

ואז הבטתי לטל בעיניים. אני לא זוכר שהבעתי משהו במבט הזה, אבל היא מיד היתה על הברכיים בין רגלי, לוקחת אותי לפה שלה.

לקחתי את השדיים היפים שלה ומשכתי אותה עד שהייתי ביניהם. היה משהו ייחודי בחזה שלה, מעבר ליופיו, שהסב לי הרבה עונג.

משם, היא כבר דאגה להרטיב אותי שוב ושוב בפיה כשהיה צריך, ואני דאגתי למחוץ אותה עלי ככל שרציתי.

 

ומתישהו השתהיתי בפה שלה, עמוק, ורציתי לגמור שם. 

אבל לא דיברנו על כלום מראש, ולא דיברנו מעולם על גבולות, ופשוט לא ידעתי איך היא תרגיש כשזה יקרה.

אז החלטתי לשאול אותה אם היא רוצה שאגמור לה בפה ככה.

במצב הזה, אני עומד מאחורי ההחלטה. אם כי, כמובן, עדיף היה למנוע את המצב הזה מראש.

 

אחרי ניתוח מעמיק, אני יודע שחלק מהמשחק שלה היה להגיד לא, ושאגמור לה בפה בכל זאת, כי ככה אני רוצה להשתמש בה.

אבל בתוך הרגע, לא הייתי בטוח ולכן כשהיא אמרה לא, זה מיד לא.

 

אז המשכנו כמו קודם, עד שמעכתי אותה עלי בכח והתרוקנתי על החזה היפהפה שלה.

אני מקווה שלעולם לא אשכח את המבט שהיה לה כשהביטה מטה על עצמה וביקשה בשקט רשות ללכת להתקלח.

היה שם מין שליש חיוך מסופק כזה, שהייתי רוצה לראות שוב ושוב.

 

בפנטזיות שלי, אחרי כמה דקות אני נכנס למקלחת איתה ומחליק לתוכה מאחור, עד שאגרום לה לשאוג.

במציאות, פשוט לקח לי זמן להבין מה קרה ולמה.

 

אחרי ששנינו התקלחנו, יצאנו לאכול יחד ואני בכלל לא זוכר על מה דיברנו.

מהרגע הראשון, זה היה קשר של שליטה. טל צייתה, טל רצתה לכאוב. 

אני רציתי את הציות שלה, אהבתי אותו. רציתי לתת לה את הכאב הזה.

רציתי שהיא תגיד לי שזה מה שהיא צריכה. היא לא היתה מסוגלת.

 

בכל פעם שניסיתי לדבר על זה, היא הסיטה את השיחה, לפעמים בכעס.

היא רצתה את השליטה, רצתה שאקח אותה, בלי לשוחח קודם על גבולות או על הציפיות שלנו.

קשה לי מאד להכאיב בלי לדעת מראש שזה נכון בשבילה. קשה לי לשחק בה כשאני לא יודע בודאות שהיא רוצה להיות הצעצוע שלי.

 

חשוב לי לציין שמאד אהבנו, בתוך כל הסערה הזו. היו יחסים מעבר לסקס, ולפעמים גם סקס מעבר לשליטה.

כמו כולן בסיפורים האלו, אהבתי אותה מאד ואני אוהב אותה עדיין, למרות שכמובן אנחנו לא בקשר כבר הרבה שנים.

 

הפער הזה בתקשורת מגדיר את כל הצד הבדסמי של היחסים שלי ושל טל.

וכל פעם שהפער הזה נהיה קשה לאחד מאיתנו, היינו מפסיקים הכל ויוצאים לדייט.

טל, נפלאה ורגישה שהיא, היתה זו שבדרך כלל יזמה את זה, ופשוט היתה מחליטה שהולכים עכשיו לסרט או לכל דבר אחר.