לא ישנתי כבר יומיים, אני לא יכולה.
חייבת להשאר בתנועה, לזוז, לברוח.
בכל פעם שאני מרימה את הראש אני רואה שוטר, או אור כחול מסתובב.
אני לא יכולה לעצור, לא באמת.
לפעמים אני זוחלת לתוך שיחים כדי לשבת לכמה דקות.
ואם הציפורים מפסיקות לשיר אני יודעת שמישהו מתקרב, ופשוט רצה שוב.
אני רעבה. לא הרגשתי את זה עד עכשיו. הגוף שלי מתמרד ודורש לאכול.
אוף. אולי נלמד איך לעשות פוטוסינטזה. לאכול מכח השמש נשמע מעולה.
וכבר ראשון וכמעט צהריים, אז אני מגיעה לדלת של המטבח של המסעדה.
תוך שניות מישהו שם לי פיתה ביד. תוך דקה וחצי יש מולי צלחת עמוסה.
אני אוכלת בעמידה. טורפת מהר.
כולם מסתכלים עלי בדאגה.
הם יודעים שאם לא הייתי כאן יומיים יש סיכוי שלא אכלתי בזמן הזה.
אני מתעוררת מליטוף על הראש. זה לא ליטוף נעים. יותר כזה שנותנים לכלב בהיסח הדעת.
השוטר אפללו מלטף לי את הראש בזמן שהוא מדבר עם הטבחים.
למה הוא כאן, למה הוא נוגע בי?
אני קמה מהר ומחפשת את התיק.
הוא מחזיק אותי במין חצי חיבוק וממשיך לדבר.
ואז הוא מסתכל עלי ומלטף לי את הצוואר.
"תגידי, מתי היית בחוף השקט בפעם האחרונה?"
אני קופאת.
מהצד השני של המטבח נכנס המנהל שלנו.
אחרי שניה של מבט מסביב הוא פשוט שואג "תוריד את הידיים שלך ממנה!"
זה כל כך פתאומי וחזק שזה עובד, ואני פשוט נמלטת דרך המסעדה והחוצה.
אחרי שניה הוא רץ אחרי.
בכל פינת רחוב יש שוטרים היום.
אני בורחת לתוך התחנה של הכרמלית, והיא בדיוק שם אז אני עולה.
הוא לא מספיק לעלות גם, אז יש לי רגע לנשום.
מה אני, מטומטמת? הוא יודע בדיוק מה התחנה הבאה.
כשאני מגיעה למרכז הכרמל אני פשוט רצה בלי להסתכל.
רצה למטה, לכיוון המלון. פונה לטיילת.
אולי אמצא לי כאן מקום להעלם בו בשקט.
יורדת מהשביל ומנסה ללכת בשקט בין העצים והשיחים.
אחרי דקה הנוף נפרש מולי ואני פשוט נתקעת.
הרגליים שלי לא זזות יותר, ואני פשוט בוהה בנוף היפה הזה.
זה המקום שלי, בדיוק כאן.
אני עומדת ומרגישה איך כפות הרגליים שלי ננטעות באדמה. איך אני מצמיחה שורשים כדי לשתות.
השיער הפרוע שלי הופך לאט לעלים מזינים. אני מרגישה את הסירופ המתוק זורם בתוכי.
אשאר בדיוק כאן. במקום שלי. מול הנוף היפה הזה.
אהיה חלק מהנוף, חלק מהיופי. עץ דפנה שאני, יפה ומצלה.
ואף אחד לא יפריע לי, ולא ינסה להציל אותי.
ויהיה לי את כל מה שאני צריכה, שמש ומים.
כשאגבה עוד קצת, אוכל לראות את הגנים היפים למטה.