מצאתי פתרון קצת מוזר לקיץ. כל ערב אני מגיעה לבית הקברות הצבאי.
יפה שם, והעצים גדולים ועושים הרבה צל.
ויש כמה מצבות שבצל כל היום, ונשארות קרירות.
אז אני מתיישבת ונשענת על המצבה, והיא מקררת אותי מספיק בשביל לישון.
כל כך שקט בבית קברות. כל כך רגוע.
ובלילה, אחרי שהאוטובוסים מפסיקים ולפני שהמשאיות מתחילות, אני שומעת את הים.
ואז היה ערב שהסתובבתי עם הבנות בגן האם.
אני כמעט אף פעם לא עולה את העיר ככה.
מרכז הכרמל זו שכונה טובה מדי. מישהו עלול לשים לב אלי ולנסות להציל אותי או משהו.
אני תמיד קצת מפחדת כאן.
אבל הבנות היו איתי, והלכתי לאן שהן רצו היום.
ואולי טוב לי לאתגר את עצמי ואת הפחדים שלי קצת.
ואז מישהי אמרה משהו על פרוזן יוגורט, והלכנו לשם.
גם זה סוג של ארחות ערב.
לקחנו את הגביעים עם הכפיות הקטנטנות והלכנו לטיילת לואי, כדי להחליף נוף קצת.
והלכנו במורד הטיילת עד לקצה השני.
עצרתי, ופשוט בהיתי במפרץ מולי, עם השקיעה משמאלי.
כל כך יפה כאן עכשיו.
אני לא מאמינה שאמרתי את זה בקול.
עכשיו אני מרגישה סתומה מול כל הבנות.
"את לא עולה לכאן, נכון?" אור שואלת בלחישה.
אפילו לא ידעתי שהיא לידי.
היא לוקחת את היד שלי בשלה ומושכת אותי בעדינות.
אנחנו הולכות ככה, אני המומה ואור מובילה אותי, שאר הבנות מקשקשות אחרינו.
יורדות מהטיילת וחוצות את הכביש, עוד כמה צעדים ואז גדר שחורה מברזל ממש מעוצב.
"בואי לחומה ותסתכלי למטה. תסתכלי לאט, טוב, מכאן עד למטה" היא אומרת בלחישה השקטה שלה.
ואני כולי מוקסמת מהיופי של הגנים, של השקיעה, של העיר הזו שאני תמיד רואה בה רק את הארוחה הבאה.
עמדתי שם וספגתי את הכל. הבנות התפזרו להן עד שרק אור נשארה.
"איפה את ישנה?" אור שואלת."כאילו, יש לך איפה להיות?"
אני מסתדרת. אל תדאגי לי.
בבקשה אל תדאגי, את רק תגלי דברים שידאיגו אותך יותר.
"אני חושבת שאני פחות מסתדרת ממך."
פאק. לא טוב. רע. אבל אני לא יכולה לא לקחת אותה איתי עכשיו.
אז אוטובוס למטה, ואנחנו חומקות לתוך המקום היפה והשקט שלי.
"מה ככה? ליד המתים?"
הם מתים, לא אכפת להם. והם מתו בני תשע עשרה ועשרים, את לא חושבת שהם ישמחו לבת שש עשרה שתשכב עליהם?
קשה לי להפסיק לחשוב על הטיילת, ובמיוחד על הגנים הבהאים.
הם יפים מלמטה גם, אבל זה פשוט אחר מהצמרות.
אני אוהבת להסתכל על עצים מלמעלה.
"אולי נלך לבקר בגנים. תבואי איתי?"
רגע, אפשר לבקר שם? בפנים?
את רוצה? איך נכנסים בכלל?
"איפה שהיינו יש שער, לא ראית?"
הוא היה סגור.
"ברור, כי היה מאוחר. אבל אפשר לבקר כשפתוח. רוצה?"
אני כל כך רוצה. אני חייבת להכנס לשם.
אני לא יודעת. אני רוצה, אבל אני מפחדת להרוס את זה.
אני לא רוצה להיות מכוערת ומסריחה במקום כזה יפה, או קדוש או מה שזה.
טוב, אנחנו הולכות לשם, אבל חייבות להתארגן קודם.
התעוררתי בשלוש וחצי בבוקר ומשכתי את אור בכח.
חזרנו לחוף השקט ברגל.
אני רוצה להיות יפה, או לפחות נקיה היום.
בואי. אנחנו הולכות להתנקות כמו שצריך עכשיו. חייבות.
התסכלתי סביב לראות שאין אף אחד וקילפתי מעצמי את כל הבגדים המיוזעים.
רצתי למים וקפצתי פנימה, והסתובבתי לאור.
בואי כבר, מצחיקה. את חייבת.
והיא פשוט עומדת שם. מסתכלת רחוק.
אני שוחה, וצוללת, ומשפשפת את העור במי מלח קצת.
ואז רצה למקלחת הגרועה של החוף ושוטפת את עצמי.
לא נקיה מספיק. ומה עם אור?
אני מביאה את הסינתבון מהתיק וגוררת את אור מהזרוע.
אני מסתבנת ונשטפת שם מולה, והיא פשוט עומדת שם.
היא אפילו לא מסתכלת עלי. יותר כאילו דרכי.
יאללה אור, תורך.
כלום. שקט. ואני במצב רוח משחקי ואני רוצה שהיא גם לא תסריח שם.
אז אני מורידה לה את המכנסיים בלי להזהיר מראש.
די, היא כבר אחת מאיתנו, וזה לא כאילו אני לבושה.
ואני רואה מתחת למכנסיים תחתונים של בן. והם מלאים.
אור מסתובבת ומנסה לברוח, ואז מתרסקת על הבטון.
אני רצה לכיוון התיק כדי להתלבש.
אני לא מאמינה שהייתי ערומה מול בן עכשיו.
פאק. הייתי חברה שלך. היית אחת הבנות שלי.
וכל הזמן הזה לא היית בת בכלל. מי את? מה זה?
ואז שמעתי את הבכי והסתובבתי. וראיתי את הדם.
כל הזרוע שלה מדממת, וזה לא מפסיק. ומלא שריטות על הלחי.
אני לוקחת את כל הדברים שלי ושלה, ומנסה לעזור לה לקום.
אנחנו הולכות כמה צעדים לכיוון המנחת של רמב"ם.
כשהחיילים בשער שם רואים אותה הם מיד נותנים לנו להכנס, ועוזרים לנו להגיע למיון.
אני נסערת. כועסת. רוצה לברוח, אבל נשארת.
אחרי שדוקטור יבגני מסיים לטפל באור הוא נעלם.
אני נותנת לאור שני אגרופים לחזה. חזק.
מישהי נכנסת ואומרת "אבא שלך יהיה כאן עוד מעט".
אבא שלך, בזכר.
אני מסתכלת על כל הניירת שיש שם. אור אפללו. אפללו?
אני בורחת. רצה דרך המיון ויוצאת מהדלת של האמבולנסים.
רצה קדימה, החוצה, רחוק.
ואני רואה את השוטר הבכיר אפללו מולי, פאק.
אני מורידה את הראש ופשוט נמלטת ממנו.
