בוקר טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

סיפורים שנגעו בי ונגעתי בהם

בלוג שקיים כדי להכיל את הסיפורים האמיתיים בהם השתתפתי.
נוסד מאהבה, ומתקיים בינתיים לספר על אהבות אחרות.
לפני שנתיים. 5 בינואר 2022 בשעה 13:50

הדבר היחיד שזכור לי מאיך שהכרתי את טל הוא שזה היה ברשת, ושהכינוי שלה היה "מחפשת אינטיליגנט".

היה לי מספיק היבריס אז כדי להתחיל איתה באותו הרגע.

 

קבענו להיפגש בפארק מסוים באמצע עיר מסוימת ליד תל אביב.

מצאתי את המקום, עמדתי על השביל והבטתי סביב. צעירה יפהפיה התקרבה ושאלה אותי מה השעה. בדקתי ועניתי וחזרתי לחכות.

אני בחור די גדול, והיה לי אז שיער ארוך חלק וקל לזיהוי, אז קבענו שהיא תמצא אותי.

הצעירה התרחקה כמה צעדים ואז חזרה והציגה את עצמה. היא טל, ואיתה קבעתי להיפגש.

 

בגלל הגשם, נכנסנו למכונית שלי והחלטנו שנוסעים לתל אביב. היא שנונה, ומאד מאד נבונה.

היתה הנאה גדולה לשחק איתה במילים. גיליתי שהיא לומדת סינית באוניברסיטה, תרבות שיש לי בה עניין רב. אז יצא ששיחקנו במילים בשלש שפות שונות.

כשהגענו לתל אביב וחנינו ירד גשם חזק עם טיפות גדולות. החלטנו להשאר במכונית לכמה דקות.

הדבר הבא שאני זוכר הוא שהתנשקנו ארוכות, בתשוקה מפתיעה.

אחרי רגע של חשיבה, החלטנו שנוסעים אלי במקום לעשות שטויות בתוך הרכב.

 

נכנסנו לדירה הקטנטנה שלי והיא הלכה ישר לחדר השינה.

ושוב הזכרון לא משתף פעולה, והתמונה הבאה שיש לי היא שנינו ערומים על המיטה.

היא באמת אחת הנשים היפות לטעמי, ואפילו יותר כשהיא ערומה. משהו בה מעורר אותי גם ברמה האסתטית, מעבר לסקסיות שלה.

היא בהחלט היתה יכולה להיות השראה למישהו שיעצב את דמותה הערומה בשיש לבן.

 

אני זוכר שנגעתי בה, והיא נגעה בי.

אני זוכר כמה היא היתה רטובה סביב אצבעותי.

אני זוכר שהבאתי קונדום, ושאז היא אמרה לי שהיא בתולה, ואולי אהיה הראשון שלה.

 

לרוב, סקס ראשון הוא בעיקר מביך ולא נוח, עם הרבה תחושות לא מוכרות ומעט בטחון עצמי.

מאידך, אנחנו כבר ערומים, ונראה שהיא מרגישה מאד בנוח עם זה.

 

היא כנראה ראתה את ההיסוס על הפנים שלי.

היא הסתכלה לי בעיניים ואמרה שהיא רוצה אותי אנאלית.

אני מודה שאני לא מבין את הענין של להשאר בתולה אבל להיות אנאלית, אבל ההצהרות האלו באו במרחק מאד קצר.

האמת היא שפשוט לא רציתי לחשוב על זה באותו רגע.

אני לא זוכר אם השתמשנו בחומר סיכה שלי או שלה, ומי הביא אותו.

אני סיככתי את עצמי והיא את עצמה.

הייתי מאד מאד עדין, בכל זאת פעם ראשונה שלנו יחד.

היא משכה אותי לעוד. יותר עמוק, יותר חזק.

היה מאד נעים גופנית ומאד מוזר נפשית.

 

לפני שנתיים. 3 בינואר 2022 בשעה 8:43

תקופה לא קצרה אחרי הפרידה הכרתי מישהי שהפכה מהר מאד לאהבת חיי. אחרי קצת פחות משנה התחתנו.

לא מעט זמן אחרי זה, כשכבר היתה התינוקת הראשונה, קפצה לי הודעה בלינקד-אין מאחיה של מעין.

זה מוזר. מאידך, הוא בחור טוב בסך הכל, ותהיתי מה הוא רוצה להגיד. אז עניתי לו, בזהירות מסוימת.

 

הוא התאמץ מאד למצוא אותי כי מעין מאד רצתה לדבר אותי.

בשלב הזה התחלתי ממש לחשוש, שמא היא מנסה שוב להפעיל אותי.

הוא הבטיח לי שלא, אלא שמדובר בצעד תשע מתוך שנים-עשר הצעדים של המכורים האנונימיים.

 

קבענו דרכו, בי לא הייתי מוכן לתת לה מספר טלפון עדכני.

לבסוף, נפגשנו בבית קפה בתחתית הרחוקה של דיזנגוף סנטר. 

לקח לי רגע למצוא אותה, ועוד רגע ארוך להיות בטוח שזו היא.

היא נראתה טוב. תמיד היתה מאד יפה, אבל הפעם נראתה גם בריאה ומלאת חיות.

 

ישבנו עם כוסות קפה (היא הזמינה) ושאלתי לשלומה.

היא ספרה לי שהיא אלכוהוליסטית בגמילה, בתכנית שנים-עשר הצעדים.

שהיא הגיעה לתחתית מאז שנפרדנו, ושהיא עכשיו משקמת את עצמה.

 

כששאלתי למה היא רצתה להפגש, היא הסבירה לי על צעד תשע. Making amends.

הענין הוא שהמכורים פוגעים בכל מי שקרוב אליהם. מנצלים, נתמכים, לוקחים בלי שליטה.

בתכנית הצעדים, אחרי שהתנקו והפסיקו להשתמש, אחרי שהכירו במצבם, אחרי תהליך רגשי ורוחני לא קצר, הם עושים רשימה ארוכה של כל מי שפגעו בו ומה עשו.

זה הצעד השמיני, לכתוב את הרשימה, להכיר בכל העוולות ובאחריות שלהם.

הצעד התשיעי הוא לנסות לתקן, או לפחות להתנצל. רק אם זה לא יחמיר את הפגיעה, חשוב להגיד.

 

הופעתי בראש הרשימה של מעין. אחרי שהגיעה למי שיכלה מהרשימה, היא רצתה לנסות גם אותי.

בצדק, כמובן.

היא מאד שמחה שהסכמתי לבוא, כי היה חשוב לה לקחת אחריות מולי.

האמת היא שזה עזר גם לי. לא המון, יש צלקות שנשארו.

זה לא פתר את בעיות האמון שלי, אם כי אלו התחילו הרבה לפני מעין בכל מקרה.

אבל זה עזר, ואני שמח שהסכמתי להפגש.

 

דיברנו עוד קצת על איפה אנחנו בחיים. היא היתה בשנה השלישית של לימודי סיעוד בירושלים.

אני סיפרתי לה על כך שהתחתנתי, אבל לא על התינוקת שנולדה.

ואז קמתי ללכת. היא אמרה לי תודה, בדמעות שקטות, והלכתי.

 

כמה שנים אחרי, נאלצתי להוציא תמצית רישון ממשרד הפנים.

כמובן שהיא הופיעה שם, אבל בשם משפחה חדש.

אני שמח שהיא התחתנה שוב, שלא היינו טראומה שלא נרפאת זה לזו. 

מעבר לזה, אני שמח שאין לי קשר איתה, עדיף ככה. למרות שהיא נפלאה.

 

לפני שנתיים. 2 בינואר 2022 בשעה 14:10

כשכבר הוחלט והובהר שנפרדים, הזדיינו זיון פרידה.

היה, חלף, לא טוב ולא רע. מיותר. סמל ראוי לסיום הזוגיות.

 

תוך כמה ימים היא עברה לדירת שותפים הזויה בתל אביב. יותר הזויה ממה שזה נשמע.

נשארנו חברים טובים, כי למה לא להשאר כאלה.

עזרתי לה לעבור, באתי לבקר מדי פעם. היה נחמד, חביב.

מדי כמה שבועות היא היתה מתקשרת בדמעות, או מסתבכת באיזו שטות, או שיכורה באיזו קרן רחוב. ואז הייתי בא לעזור. לקחת אותה הביתה, לחבק, להרגיע.

 

די מהר היא עברה לגור בחיפה עם החבר החדש. אז ירדה תכיפות קריאות המצוקה.

אז גם הלכנו להתגרש רשמית.

האמת היא שכל מי שפגשנו בבית הדין הרבני בחיפה היה נחמד, יעיל ושמח לעזור.

אולי כי היינו כל כך צעירים, או כי באנו יחד, בלי הורים או עורכי דין. כתבתי את הסכם הגירושין בחמש שורות של כתב יד אצל הפקיד.

כשהוא ראה שהכתובת שלי היא בבת ים, הוא הציע שאבקש שהדיון וגט עצמו יהיו באותו יום. אפילו עזר לי לנסח את הבקשה.

הדיין הוסיף לנו ש"האשה מוותרת על כתובתה".

הכל יותר קל כשאין ילדים ואין רכוש. התגרשנו עניים, בגלל זה היה קל כל כך.

אחרי הגט, שגם הוא התנהל יחסית בחיוך, הלכנו למסעדה לחגוג יחד את הגירושין שלנו.

 

ועדיין מדי פעם מעין היתה מתקשרת אלי, צריכה תמיכה נפשית או עזרה אחרת.

ואז היא נפרדה מהבחור שהיה לה, ומשום מה עברה לגור שוב בבאר שבע.

ושוב התרבו הביקורים, השיחות ובעיקר קריאות המצוקה.

 

אחרי שנה היא חזרה לירושלים.

גם שם הן התרבו, התגברו והחמירו במשך שנתיים בערך. ואז ניסיתי להסביר לה שזה לא יכול להמשיך.

היא הבטיחה להפסיק, אך לא הצליחה. סוג של התמכרות, או תמיכה שלי בהתמכרות שלה.

מתישהו, החלפתי את מספר הטלפון ומעט אחרי זה גם עברתי דירה.

סיום מחורבן למערכת יחסים בעייתית.

 

והענין הוא שהיא מהממת, בן אדם טוב, חכם ומעניין ועוד הרבה דברים טובים.

לפעמים זה לא מספיק. אהבתי אותה מאד, ואני עדיין אוהב. תמיד אוהב אותה.

גם זה לא מספיק, כמובן.

 

לפני שנתיים. 1 בינואר 2022 בשעה 8:29

אחרי שנה בגבעתיים עברנו לגור בדירת 28 מטר רבוע בבת ים, ליד המצבה.

המעבר היה משיקולי תקציב, אבל גם משיקולי תחבורה. האוטובוסים מבת ים לתל אביב פשוט הרבה יותר אמינים ממה שעבר בגבעתיים.

המעבר גם פינה 600 שקל בחודש בשכר דירה וארנונה, אותם מעין שתתה ועישנה.

 

בשלב הזה, כמעט שלא היו בינינו יחסים. היא היתה מבלה בבית ובחוץ עם הרבה חברים, שתיה וסמים.

אני פשוט הייתי המון שעות בעבודה, לוקח עוד ועוד אחריות כדי לא להצטרך לחזור הביתה.

במבט לאחור, אני חושב שהייתי בדכאון. יש אפילו סיכוי שזה אותו דכאון של היום, שלא באמת הפסיק.

 

צברתי המון ידע אז בעסקאות סמים, ואיפה לקנות אלכוהול בזול. כי איכשהו תמיד אני הייתי זה שיוצא להביא לה את הכל.

פשוט עוד חלק מהקניות לבית, ככה זה הרגיש.

ומדובר על 2005, לפני שהיה קל להשיג, ולפני שהחומר היה טוב. כך מספרים לי, אני לא באמת נוגע.

 

גיליתי, אצלי בסלון, שיש דבר כזה עישון פסיבי של וויד. והיו כמה פעמים שאמרתי לעצמי שאם כבר, אז שיהיה אקטיבי ולפחות אהנה מזה.

אני לא נהנה מזה. זה מעייף אותי, וכל המחשבה נהיית מעוננת ואיטית. אני יכול להבין שזה מצב שיכול לתרום להנאה, אם גם כיף לך תוך כדי, כך שהמחשבות לא יורידו.

אבל זה פשוט לא היה כיף, רק מעורפל.

 

אז הייתי יוצא להליכות ארוכות כשהיו ישיבות כאלה בבית, עם הכלב, כדי שהוא לא יקבל מאנצ'יז. 

גיליתי שבת ימים מפחדים (סטטיסטית, לא כולם) מכלבים. גיליתי שזה מאד עוזר שאני גדול ולבן ויודע לקלל ברוסית.

זו לא השכונה הכי טובה, אז והיום.

 

יום אחד, אחרי ישיבה כזו, מעין החליטה שהיא רוצה לטייל בהודו. הלכנו לישון. דיברנו על זה שוב בבוקר, והיא כבר ממש התחילה לתכנן טיול.

אני לא זוכר כל כך את שלבי התכנון, למעט זה שאני טיפלתי בכל ענייני הויזה שלה להודו, ושמשום מה היה יותר זול להוציא אותה על הדרכון הישראלי ולא הבריטי.

ואז היא טסה, לחודשיים.

שלחה מייל אחד אחרי שבועיים. אחרי עוד שבועיים התקשרה לבקש שאשלח לה עוד כסף.

ולי סוף סוף היה שקט בבית. שקט מבורך, והרבה מאד בדידות.

בתקופה הזו קרה מה שקרה עם אירית, אקסית מפעם. (הפרטים בסיפור שלה, שגם מופיע בבלוג הזה)

היא עשתה מה שעשתה עם כל מיני אנשים שפגשה בהודו. היא גם סיפרה שהטבעת מאד עזרה לה לנופף ממנה הודים שהתחילו איתה.

 

ובסוף החודשיים היא חזרה. פגשתי אותה בשדה התעופה ונסענו הביתה.

וכבר היה לגמרי ברור שזה נגמר.

לפני שנתיים. 30 בדצמבר 2021 בשעה 18:01

אזהרת טריגר: דם מטפטף, חדר מיון.

 

עוד בדירה הזו בגבעתיים, התחלנו עם הזמן לריב. רבנו על כסף, על מטלות הבית, על מי בא והולך ומתי.

במבט לאחור של כל כך הרבה שנים, קל לי לראות שרבנו בעצם כי לא היינו מאושרים, אבל זה לא באמת היה קשור לקשר שלנו, אלא לדברים שעברו עלינו.

 

אני בעיקר עבדתי המון שעות, ולא כל כך נהניתי בעבודה בתקופה הזו.

היא למדה, ומנקודת מבטי בעיקר בילתה הרבה.

מהותית, הכל היה בסדר עם הסידור הזה, אבל קל לפתח מרירות ככה.

גם לא עוזר לחזור הביתה מותש אחרי שתים עשרה שעות בעבודה ולמצוא המון אנשים רועשים שרק רוצים שתצטרף אליהם ולא מקבלים סירוב בקלות.

 

מתישהו, לאט לאט, מעין התהפכה מסמים ושתיה שעוזרים לכיף לכיף שבא רק דרך סמים ושתיה.

כשצריך שלושה ראשים מהבאנג כדי לצאת מהמיטה, זה סימן שמשהו לא בסדר.

 

כשהיא לא היתה בגובה ההשפעה הזו, היא היתה עצבנית או עצובה.

ורבנו, הרבה, על הכל. 

 

באחד הריבים שלנו בסלון, היא הלכה לחדר באמצע משפט וסגרה את הדלת. אפילו לא טריקה, אלא סגירה סבירה לחלוטין.

אני, שהלכתי שני צעדים מאחוריה, הושטתי את ידי כדי לפתוח את הדלת, תנועה מאד טבעית.

עברתי דרך הזכוכית, שכמובן התרסקה אל הרצפה.

 

באותה שניה שגשם הזכוכית הסתיים, נגמר גם הריב. שנינו התגייסנו לנקות את הרצפה מהזכוכית.

הבאתי מטאטא ויעה, ומעין ארגנה נייר עיתון ושקית. עבדנו יחד וכשכמעט סיימנו לנקות ראיתי משהו אדום על הרצפה.

"מה זה?" שאלתי אותה. היא לא ידעה. ופתאום לידה הופיעה עוד טיפה אדומה כזו, ועוד אחת.

אני בשיא הטבעיות הסתכלתי לתקרה לראות אם נוזל משם משהו, מעין הלכה להביא נייר סופג מהמטבח.

היו לי כמה חתכים בזרוע שדיממו. אחד נראה די עמוק ומוזר.

ניסינו ללא הצלחה לעצור את הדימום, עד שהבנו שזה יצריך עזרה רפואית.

יום שישי, תשע בערב. אז למיון של איכילוב.

 

דוקטור יבגני היה מאד מקצועי. ניקה, חיטא, הדביק איפה שהיה אפשר. את החתך הגדול יותר הוא החליט לסגור באמצעות מהדק סיכות.

אז כן, מהדק סיכות רפואי, והסיכה נכנסת ידנית, חור אחד כל פעם, אבל זו עדיין ממש אותה סיכה כמו לנייר, רק סטרילית.

בעיקר, זה מאד הצחיק אותי, כי נראיתי כמו המפלצת של פרנקנשטיין.

 

לפני שנתיים. 30 בדצמבר 2021 בשעה 11:14

בשנה הראשונה לנישואין עברנו לגבעתיים. אני עבדתי והיא למדה

דירת תשעים מטר רבוע במקום ממש נעים. שילמנו 2200 שקל בחודש. החלק הכי מצחיק הוא שעזבנו אחרי שנה כי היה יקר מדי.

 

בכל הזמן שגרנו שם, חלה הדרדרות איטית. לרוב היה כיף, אם כי מתיש.

אני הייתי יוצא לעבודה בשבע בבוקר וחוזר בערך בשבע בערב.

היא היתה מתעוררת סביב עשר ולומדת עד שש בערך.

 

בערב, הרבה פעמים, היו אצלנו חברים וחברות.

היו גם אלכוהול וטבק וירוק וחום. הרבה.

וקרו כל מיני דברים אחרים אצלנו גם.

 

פעם אחת, היתה אצלנו שני, חברה טובה של מעין.

היה לה ממש תפוס בכתפיים ובשכמות, והיא ביקשה בן-גיי.

מעין הציעה שאעשה לה מסאג', כי אני טוב בזה וזה כיף לי בדרך כלל.

 

שני הלכה וחזרה בגופיה לבנה לא צמודה, כזו שיש בה מקום לידיים המעסות.

התחלתי, ותוך שתי דקות מעין הכריזה שהיא הולכת לישון.

אני לא זוכר מתי בדיוק, אבל באיזהשהו שלב עברנו מהספה בסלון למיטה בחדר הנוסף.

לאט לאט, הוצאתי את כל הסטרס והכאב מהכתפיים של שני. גם מהצוואר ומהגב שלה.

בכל פעם שחשבתי שסיימתי, ושהגוף שלה רגוע ונינוח, היא ביקשה שרק אמשיך לעוד מקום אחד. המשכתי.

ברגע מסוים היא ביקשה שאחזור לצוואר שלה, לשרירי העורף שממש מאחורי האוזניים.

משהו בזוית המגע לא הסתדר, אז היא התהפכה כדי שיהיה לי נוח יותר לגעת במקומות הנכונים.

השרירים שם החזירו אותי לשרירים שעוברים על הכתפיים מלמעלה. 

אז הרגשתי שמשהו בשני השתנה. היא כבר לא רגועה כפי שהיתה לפני רגע.

שאלתי אם להפסיק, אם הכל בסדר.

היא ביקשה שאעסה אותה גם מתחת לעצם הבריח, בשרירי החזה העליונים.

כך מצאתי את עצמי עם ידיים בתוך הגופיה שלה, מעסה את החזה שלה, בזמן שהיא מתגרה ומתפתלת תחת ידי.

אני זוכר איך הפטמה שלה התקשתה כנגד הבד שכיסה אותה. זוכר שרק אז שמתי לב לעגיל בפטמה שלה.

אני זוכר בבירור איך דמיינתי שאני לוקח את הפטמה לפי ומשחק בעגיל בלשוני.

אני לא זוכר איך סיימתי את המסאג' הזה, אבל זה קרה ממש רגע אחרי.

 

בדיעבד, אני חושב שמעין ידעה ורצתה שיקרה מה שקרה, וכנראה אך יותר מזה. אבל לי לא היה נוח עם זה. אם רק היתה אומרת משהו מראש, כי אני חושב שהפוליאמוריה היתה מתאימה לי אז כמו היום.

 

לפני שנתיים. 30 בדצמבר 2021 בשעה 8:25

אני בדכאון. טכנית, דכאון חמור. 

השיפור הנוכחי הוא שאני לפחות מודע לזה עכשיו. עד עכשיו לא ידעתי, אפילו לא חשדתי. למעשה, התנגדתי בכח להגדרה הזו. חשבתי עליה כעל בריחה מאחריות. אז לא רק בדכאון, אלא גם חסר מודעות עצמית נפשית.

אני רוצה להיות פתוח לגבי זה, לא להסתיר. אני חושב שיעזור לי להבין את עצמי אם אסביר את המצב לאנשים אחרים. ובקיצור, אתם מוזמנים לשאול ולהעיר ואנסה לתת הסבר למה שתרצו לדעת.

איך אתה יודע שאתה בדכאון?

זה קל, יש צ'קליסט. למען האמת, יותר מאחד. מקבלים ציון בין אפס למאה. אנשים רגילים מקבלים בין אפס לחמש נקודות. אנשים רגילים בשיאה של תקופה ממש גרועה מקבלים בין חמש לעשר. אני קיבלתי 62. 

השאלון בנוי כך שיש 25 שאלות ונותנים לכל אחת תשובה בין 0 ל-4. עניתי 0 לשתי שאלות בלבד. אין לי תכנית סדורה להתאבד ואני לא בוכה. זהו.

 

אבל זו רק ניירת, איך אתה יודע שאתה בדיכאון?

כי לא כיף לי. זה נשמע מפגר, אבל זו האמת. 

שום דבר לא כיף לי ולא נעים לי. האמת, שאינטלקטואלית זה נשמע ממש קל לפתרון, לך תעשה משהו כיף.

הדכאון מסתתר בזה שאני לא מצליח אפילו לדמיין מה יהיה נעים או כיף. 

אני אפילו לא זוכר שהיה לי כיף ונעים בעבר. כלומר, אני זוכר כל מיני ארועים שהיו, אני זוכר את המעשים וברמה מסוימת אפילו את התחושות הגופניות, אבל לא את ההנאה שבהן.

 

אז מה עושים עם זה?

יש שיטה שמוצאת חן בעיני. אני צריך ללמד את עצמי מאפס מה כיף לי. להתנסות בהכל שוב ולגלות את ההנאה שלי.

אבל לפני זה, צריך להרים קצת את העננה, ואת עיוותי המחשבה שגורמים לה.

כל פעם שאני חושב שלא מגיע לי, או לא שווה את זה, או אין למה, בכל פעם אני צריך להסביר לעצמי שזה לא נכון. שזה ממש בסדר, לטובתי ואפילו לטובת הסובבים אותי, שיהיה לי נעים וכיף בחיים.

איך? עם הרבה עבודה קשה, ועזרתו הנדיבה של אקסל שבניתי לצורך העניין.

 

מה עם טיפול מקצועי?

התירוצים: אין אף מטפל פנוי. אין לי זמן. אין לי כסף לזה. אני ממש שונא פסיכולוגים.

הסיבה: I have trust issues. אין שום סיכוי שמישהו יקבל את האמון שלי לרמה כזו שאהיה שם מספיק נוכח וחשוף בשביל להשיג משהו. בטח לא אדם בניגוד עניינים מובנה כמו פסיכולוג.

ניסיתי לפני שנתיים, לפני שהבנתי שזה דכאון. ניסיתי ממש, לעומק, הייתי פתוח ואמיתי. היא לא האמינה לי. לא אמרה שום דבר מועיל באף שלב, ובגדול היתה די מיותרת.

 

אז מה עושים?

מנסים, בכנות ובאהבה. כנות זה קל, אהבה (לעצמי) הרבה פחות.

אז חשבתי שלא מספיק שהודיתי בזה עם עצמי, שאני בדכאון ושזו בעיה אמיתית. האנשים הספורים שבאמת קרובים יודעים גם. עכשיו גם אתם יודעים.

אני כותב את זה החוצה, בתקווה שמה שייכתב ויצא כבר לא ישאר בפנים.

מעבר לזה, אני מחפש את ההנאה שוב. מנסה להזכר בדברים שהיו שנהניתי מהם. גם הסיפורים שאני כותב כאן עוזרים בזה. כולם אמיתיים, ויש עוד מהם. 

 

בקרוב, אכתוב עוד מהסיפור של מעין, ואני רוצה לספר גם את טל עוד מעט. 

ומי יודע, אולי אמצא גם את ההנאה שבכתיבה שוב. אני חושב שאולי פעם נהניתי לכתוב.

לפני שנתיים. 27 בדצמבר 2021 בשעה 13:17

עברו כמה חודשים, ואני ומעין הלכנו והתקרבנו. כבר היה ברור לנו ולכולם שאנחנו ממש זוג, מונוגמי והכל.

שם התחלתי להבין שיש לי כשרון לחמות. מסתבר שההורים של בנות הזוג שלי תמיד מחבבים אותי. יותר מזה, שגם אני די מחבב אותם. יכולת מוזרה, אמנם, אבל חשובה לחיים בריאים. בחיים שלי, אמא שלי היא החמה הבלתי נסבלת של אנשים. מאידך, תמיד אמרתי שאשמח לעבור למדינה אחרת ולא להגיד לה איזו.

 

כך קרה שביום קיץ חמים ישבנו אצל ההורים שלה בגינה עם כל מיני חברים. אני לא זוכר מה היה ההקשר, ואיך זה קרה, אבל מישהי אמרה למעין "נו, אולי תתחתנו."

היא הסתכלה עלי, ואני עליה. היא הפנתה את מבטה חזרה ואמרה "אוקי."

 

בהתחלה, זו היתה נראית כמו הסכמה לכלום. אחרי זה פשוט הלכתי בעקבות ההרפתקאה. למה לא, בעצם?

 

כך קרה שתוך כמה חודשים אבא שלה ואמא שלי הפיקו לנו חתונה כמו שהם רצו, כדי לעשות רושם על מי שהם היו צריכים.

זה לא המקום למה שיש לי להגיד על חתונות. אני בסדר עם נישואין, שיהיה ברור, וממש בעד אהבה על כל צורותיה. פשוט שחתונות עושות לי לא טוב. כולל שלי.

 

ואז הייתי נשוי למעין. חוץ מזה, בעצם לא השתנה דבר. כמות אדירה של ניירת, אבל אפס שינוי מהותי.

אבל עדיין, היה כיף יחד, רוב הזמן. והיה מצחיק. ולמדתי המון על ניטשה וקאנט.

ואימצנו כלב.

He was a good doggie, and I liked him.

 

2004 היתה שנה טובה.

לפני שנתיים. 26 בדצמבר 2021 בשעה 13:18

כמה ימים אחרי אותו פיצוץ מעין הופיעה אצלי שוב. מהר מאד, ביוזמתה, הגענו למגע מיני.

היא גמרה, ואפילו ממש בקלות. פעם שניה בחיים. היא היתה בת 18, אז לא כזה הישג כמו שזה נשמע, אבל בכל זאת.

אחרי שעה שוב, ואז היא גם ביקשה שאהיה בתוכה. היו רגעים ארוכים של היסוס, מחשבות על פוסט טראומה וכאלה.

הסכמתי. עשינו. היה מאד נעים. היא גמרה שוב. הסכר נפרץ.

 

מכיון שלא באמת היינו באיזו זוגיות מוגדרת, שנינו עשינו כל מיני דברים עם כל מיני אנשים.

אבל מהרגע הזה, יותר נכון משעתיים אחר כך בפאב שהיינו בו, היא עשתה הרבה ועם כל מי שמצא חן בעיניה.

האמת, היה ממש נחמד לראות את חדוות הגילוי שהיתה שם. כמה כיף זה סקס כשעושים אותו מתוך רצון אמיתי שמבעבע מבפנים.

אולי שם נטועים השורשים הפוליאמורים שלי, בחדוות הגילוי שלה אז.

 

עברו ככה כמה חודשים.

היא היתה בסביבה הרבה, התחילה עם כל מי שהיה בסביבה, בגדול. הזדיינה עם מי שרצתה, ולא מעט גם איתי.

ואיכשהו, בתוך כל הטירוף הזה, גם התקרבנו, לאט אבל בלתי נמנע.

בקיצור, הייתי העוגן הרגשי שלה בתקופה הזו. האמת היא, שבין המקום שלי כנמל מבטחים בחיים שלה, לבין זה שהיא באמת מצחיקה, חריפה בטרוף, ומשוגעת בצורה הנכונה, די התאהבתי בה.

 

לא הרבה זמן אחר כך, היא עברה לגור בתל אביב. אני עברתי (לא רשמית) לחיות איתה שם. הייתי בן 23. זו היתה מערכת היחסים הראשונה שבה נראה לי דביר לחיות עד כדי כך במשותף.

לפני שנתיים. 23 בדצמבר 2021 בשעה 12:21

אזהרת טריגר: אירועים טראומטים ולאומנים.

 

מעין ואני המשכנו להיפגש ולצאת מדי פעם. בעיקר היה מדובר בבילויים עם כל מיני אנשים בסביבה, כך שלא באמת פיתחנו אינטימיות עמוקה מאד.

בתקופה ההיא לא היו לי הרבה חברים, אבל היו המון מכרים מכל מיני מקומות. מעין פלירטטה עם כולם.

 

הקשר העמיק לאטו. היו הרבה נסיעות ארוכות ולילות מוזרים שבהם היינו לבד.

לאט לאט, הקשר נבנה ואיתו האינטימיות והעומק.

 

יום אחד, בשלהי 2002, תכננו לפגוש קבוצה של חברים במייק'ס פלייס שעל הטיילת בתל אביב.

אני לא זוכר למה, אבל באנו ברגל מכיוון ככר אתרים המכוער, בהליכה איטית לאורך הטיילת. 

הלכנו עד שהיינו מולו, והתחלנו לחצות את הכביש לכיוון המקום.

אני זוכר את הצליל, שקט באופן מפתיע.

אני זוכר את כדור האש, גודל צורה וצבע.

כל זה קרה ממש מולנו, מרחק עשרה מטר.

אני זוכר את הרעש של הסירנות, וכמה מהר הן התחילו להישמע.

 

מעין ואני חזרנו לאחור, קפצנו מהטיילת אל החוף והלכנו דרומה.

היא רצה, ממש רצה. אני הלכתי אחריה בהליכה מהירה.

אחרי רגע או שניים כבר היינו ליד הדולפינריום שעוד עמד אז ליד המקף שבו תל אביב נהיית יפו.

 

אני לא זוכר איך הגענו משם אלי הביתה.

אני זוכר אותנו במיטה, מנסים לישון, פשוט כי לא ידענו מה עוד לעשות.

אני זוכר איך התחלנו להתנשק.

אני זוכר אותה מעלי, שנינו עוד לבושים.

כל תנועה שלה זכורה לי, כל צליל.

 

למחרת בצהריים, גיליתי שהמחבל שניסה להרוג אותנו הרג ארבעה, מתוכם שניים שהיו חברים שלנו.

גיליתי גם שהוא, ממש כמוני, היה אזרח בריטי בן עשרים וקצת שגדל בלונדון.

 

הגילוי הכי מטלטל של אותו יום היה שכשמעין גמרה, בלילה, מתוך טראומה, עלי, זו היתה האורגזמה הראשונה שלה.