אזהרת טריגר: דם מטפטף, חדר מיון.
עוד בדירה הזו בגבעתיים, התחלנו עם הזמן לריב. רבנו על כסף, על מטלות הבית, על מי בא והולך ומתי.
במבט לאחור של כל כך הרבה שנים, קל לי לראות שרבנו בעצם כי לא היינו מאושרים, אבל זה לא באמת היה קשור לקשר שלנו, אלא לדברים שעברו עלינו.
אני בעיקר עבדתי המון שעות, ולא כל כך נהניתי בעבודה בתקופה הזו.
היא למדה, ומנקודת מבטי בעיקר בילתה הרבה.
מהותית, הכל היה בסדר עם הסידור הזה, אבל קל לפתח מרירות ככה.
גם לא עוזר לחזור הביתה מותש אחרי שתים עשרה שעות בעבודה ולמצוא המון אנשים רועשים שרק רוצים שתצטרף אליהם ולא מקבלים סירוב בקלות.
מתישהו, לאט לאט, מעין התהפכה מסמים ושתיה שעוזרים לכיף לכיף שבא רק דרך סמים ושתיה.
כשצריך שלושה ראשים מהבאנג כדי לצאת מהמיטה, זה סימן שמשהו לא בסדר.
כשהיא לא היתה בגובה ההשפעה הזו, היא היתה עצבנית או עצובה.
ורבנו, הרבה, על הכל.
באחד הריבים שלנו בסלון, היא הלכה לחדר באמצע משפט וסגרה את הדלת. אפילו לא טריקה, אלא סגירה סבירה לחלוטין.
אני, שהלכתי שני צעדים מאחוריה, הושטתי את ידי כדי לפתוח את הדלת, תנועה מאד טבעית.
עברתי דרך הזכוכית, שכמובן התרסקה אל הרצפה.
באותה שניה שגשם הזכוכית הסתיים, נגמר גם הריב. שנינו התגייסנו לנקות את הרצפה מהזכוכית.
הבאתי מטאטא ויעה, ומעין ארגנה נייר עיתון ושקית. עבדנו יחד וכשכמעט סיימנו לנקות ראיתי משהו אדום על הרצפה.
"מה זה?" שאלתי אותה. היא לא ידעה. ופתאום לידה הופיעה עוד טיפה אדומה כזו, ועוד אחת.
אני בשיא הטבעיות הסתכלתי לתקרה לראות אם נוזל משם משהו, מעין הלכה להביא נייר סופג מהמטבח.
היו לי כמה חתכים בזרוע שדיממו. אחד נראה די עמוק ומוזר.
ניסינו ללא הצלחה לעצור את הדימום, עד שהבנו שזה יצריך עזרה רפואית.
יום שישי, תשע בערב. אז למיון של איכילוב.
דוקטור יבגני היה מאד מקצועי. ניקה, חיטא, הדביק איפה שהיה אפשר. את החתך הגדול יותר הוא החליט לסגור באמצעות מהדק סיכות.
אז כן, מהדק סיכות רפואי, והסיכה נכנסת ידנית, חור אחד כל פעם, אבל זו עדיין ממש אותה סיכה כמו לנייר, רק סטרילית.
בעיקר, זה מאד הצחיק אותי, כי נראיתי כמו המפלצת של פרנקנשטיין.